כרגיל בימי ראשון הלכתי לשחות. עוד לפני השחייה ראשי לא היה מאופס מכוון שאתמול קיבלנו בשורה רעה. אחותו של חברי הטוב ביותר אלעד (זה שרכב על אופניו כשרצתי בירושלים) נפטרה מסרטן. אמנם ידעו על המחלה אך היתה לה קריסת מערכות פתאומית.
אלעד ובת זוגו בכלל לא בארץ ואתמול ניסינו לעזור להם לעלות על טיסה חזרה. ההלווויה היום בצהריים.
בקיצור רכבתי על אופני לבריכה ואז גיליתי ששכחתי את המפתחות שלי תקועים בדלת של המחסן מתחת לבניין. חזרתי לקחת אותם ושוב לבריכה. נכנסתי למים וראשי סער והיה מלא מחשבות על אלעד, אחותו, האחיינים שלו… זה התבטא בכך שלא היתה לי אנרגיה והשחייה שלי היתה מאד מגושמת ובטח נראתה מהצד כמו שחייה של ילד שלא יודע ממש לשחות.
לאחר מכן חשבתי קצת על בחורה שרצתי איתה אתמול ועל המרתון. כך מתוך כשעה של שחייה יותר מחצי מהזמן שחיתי לא טוב והרגשתי כבד. בנוסף המשקפת שלי התחילה להתכסות באדים. לפחות ניצלתי את הזמן של ניקיון העדשות של המשקפת לנסות להירגע קצת.
סיימתי את האימון בהרגשת כבדות.
מקווה שלא נשמע עוד בשורות רעות בקרוב.