היום השתתפתי בחצי מרתון תל אביב 21.1 ק"מ. זאת הייתה הפעם החמישית והכי כייפית ומספקת שהייתה לי.
השנה לא באתי כדי לשבור שיא אלה כדי לעזור לחברים לרדת מהשעתיים. אמנם זהות החברים השתנתה במהלך החודשים האחרונים אבל לבסוף זינקנו שלושה. דימה חבר מקבוצת הריצה של העבודה שהוא טיפוס מאד ספורטיבי ועושה סנפלינג, סנובורד ועוד אבל חדש יחסית בעולם הריצה, גיל חברי הותיק שבזכותו החלטתי בעבר לרוץ מרתון. גיל כבר רץ דיי הרבה זמן אבל לא נשאב כמוני לעולם הריצה. הוא רץ מרתון אחד ומספר חצאים אבל מעולם לא ירד מהשעתיים ועבדכם הנאמן שלקח על עצמו את תפקיד מכתיב הקצב כדי לוודא שנעמוד במשימה. כדי לרדת מהשעתיים היינו צריכים לרוץ בקצב ממוצע של 5:39 דקות לק"מ.
הייתי צריך לגשר בין גיל שהגיע לריצה לאחר מחלה ורק שלשום סיים לקחת אנטיביוטיקה. הוא גם עבד עד מאוחר ביום חמישי כך שהמוטיבציה שלו לא הייתה בשיאה, ובין דימה הנמרץ מלא האנרגיה והמוטיבציה. נפגשנו באזור הכינוס שלפני המרוץ. התארגנו, לא הספקנו לעשות חימום ונכנסנו לשרוול הזינוק. הצטלמנו עם שער הזינוק מאחורינו ולהפתעתי לא היה גוש ענק של אנשים שעמד והתקדם לאיטו כמו בעבר. התנועה זרמה ופשוט התחלנו לרוץ. מזג האוויר היה מעולה! טיפה קריר ומעונן קלאסי לריצה!
ידעתי שחייבים להתחיל רגוע ולא לפתוח במלוא המרץ כי על כל הגזמה בהתחלת הריצה משלמים בסוף הריצה. ק"מ ראשון עמדנו יפה בקצב. בק"מ הבאים למרות המאמצים לא להסחף רצנו קצת מהר יותר מהקצב הרצוי ואז האטנו קצת כדי לאזן. זה גרם לכך שרצנו ריצה לא חסכונית. ריצה כזאת "משגעת" את הגוף וגורמת לבזבוז אנרגיה. דימה ניסה (אני בטוח שלא בכוונה) למשוך קדימה וגיל משך לאחור כי ידע שהוא צריך לשמור אנרגיה ואני הייתי באמצע בין שניהם. בסביבות הק"מ השביעי גיל אמר שמרגיש שחסרה לו אנרגיה אז אמרתי לו שזה בדיוק הזמן לקחת סוכריות אנרגיה וכך היה. מאותו רגע לקחתי על עצמי משימה להביא את גיל לקו הסיום. החלטתי להציב מטרות קטנות תוך כדי. דבר ראשון בוא נגיע לק"מ העשירי.
מהק"מ השביעי עד העשירי הצלחנו לשמור על הקצב הרצוי. מבחינתי הריצה הייתה חגיגה. הרגשתי חזק. פגשתי מלא אנשים שאני מכיר ודיברנו קצת תוך כדי הריצה. מצב הרוח שלי היה מעולה! בניגוד לריצות קודמות שלי שבהן באתי לשבור שיאים ורצתי על קצה גבול היכולת. מה שאומר שקצת סבלתי בהן. אני קורא להן ריצות פולניות :). בסביבות הק"מ התשיעי באזור רוטשילד החלטתי שאני לא אוכל לתזז בין שני החברים עוד הרבה זמן וכדאי שאשאר אם מי שיותר זקוק לי. דימה נראה חזק ונמרץ וגם באימונים רץ יפה מאד 21 ק"מ. אז סימנתי לו שירגיש חופשי לרוץ קדימה ומאותו רגע נצמדתי לגיל. קיויתי שחוסר הנסיון לא יגרום לכך שיהיה לדימה קשה בסוף.
בק"מ האחד עשר הגענו לירידה הארוכה של אלנבי בה הרשנו לגוף קצת לשחרר לפני שפנינו לרחוב הירקון שהוא במגמת עלייה. היעד הבא היה להגיע לסוף רחוב הירקון. ידעתי שברגע שנגיע בסיום רחוב הירקון ונפנה לדיזנגוף חוץ מעלייה אחת על הגשר ברוקח אין יותר עליות ואז יהיה הרבה יותר קל. אמרתי את זה לגיל כדי לעודד אותו ובתשובה הוא אמר לי שהוא מאד שמח בשבילי אבל לרגליים שלו זה לא עוזר. כזה הוא גיל ציני. כשהגענו לדיזנגוף אמרתי לגיל שיקח עוד סוכריות אנרגיה ולקחתי גם בעצמי. למרות הכל גם הגוף שלי התחיל להתאמץ. נקודת הציון הבאה בדרך הייתה אבן גבירול בק"מ ה17 שם יש הרבה יותר אנשים ברחוב וכבר מתחילים להריח את הסוף. בדרך לשם זיהיתי צלם והחלטתי לקפוץ באוויר כדי שיצלם אותי. כשנחתתי אמרתי לגיל שעוד קפיצה כזאת הוא יצטרך לסחוב אותי. זה לא ממש עודד אותו. שניה לפני שהגענו לאבן גבירול פתאום הרגשתי סוג של חולשה וחוסר אנרגיה (הייתי חייב איזה רגע של פולניות). למזלי בדיוק הייתה שם תחנת חלוקת מים אז שפכתי לעצמי מים על הראש מה שאושש אותי.
הגענו לאבן גבירול! מה שנשאר עכשיו זה לרוץ עד רוקח וזהו! עוד 4 ק"מ! אמרתי לגיל שידמיין שאנחנו בפארק אריאל שרון ויוצאים בדרך חזרה הבייתה. קיויתי שאולי דמיון מודרך יעזור. גיל כבר היה דיי גמור וכל הזמן אמר לי לרוץ קדימה. ידעתי שאם ארוץ קדימה זה יתן לו תרוץ ללכת ומכוון שזה לא יתן לי שום דבר והיתה לי מטרה כמובן שנשארתי לצידו. פתאום גיל אומר יאאללה נשבר לי מהריצה הזאת בוא נרוץ. בהתחלה חשבתי לזרום איתו אבל פחדתי שזה יחזיק מעמד 500 מטר ואז שנינו נהיה גמורים אז הרגעתי אותו. אמרתי לו אנחנו בקצב 5:38 כמו שצריך. נוח לך? אז ככה נמשיך עד הסוף אם אתה רוצה אפשר להאט קצת. ראיתי שבקצב הכללי של כל הריצה היינו בממוצע של 5:35 אז ידעתי שיש לנו כמה שניות לשחק איתן.
נקודת הציון הבאה שסימנתי הייתה הפנייה לרחוב רוקח. אם באבן גבירול מתחילים להריח את הסוף פה כבר ממש מריחים. (בעיקר את הזיעה). הגענו לפנייה אמרתי לגיל יאללה יש רק עוד 2 ק"מ ויש לנו כ18 דקות לרוץ אותן. גם בהליכה נרד מהשעתיים. לא יודע אם בגלל זה או סתם בגלל שבאמת נמאס לו מהריצה הזאת סיימנו את הק"מ ה19 בקצב 5:26! כמובן שהק"מ הבא כבר היה איטי הרבה יותר. אין מה לעשות ככה זה בריצות ארוכות על כל שנייה שגונבים משלמים בשלב מסויים. שני הק"מ האחרונים היו קשים. גיל היה כבר חסר אנרגיה ועבד על כוח האינרציה בעיקר. כאב לו מאד הגוף מהמתניים למטה. קצת לפני העלייה על הגשר של רוקח שמענו מאחורינו קבוצה של רצים אומרת שבדרך כלל בשלב הזה ממש חם ורואים אמבולנסים וחובשים שמטפלים באנשים. איך שהם גמרו לאמר את זה ראינו בכל צד של הכביש אנשים שוכבים וחובשים מטפלים בהם. גיל אמר להם שהם ניחסו… העליה על הגשר היא קצת התעללות מפני שהיא באה ממש בסוף אבל מה שלא הורג מחשל…
ההתעללות הבאה למי שלא מכיר את המסלול היא שכ400 מטר לפני שער הסיום יש גשר של איילון שעובר מעל רוקח. מרחוק זה נראה כמו שער ואותי זה כמעט שבר מנטלית בחצי מרתון הראשון שלי. למזלי אני מכיר את המסלול אז הכנתי את גיל שהשער נמצא קצת אחרי הגשר אבל לא רואים אותו כי הכביש קצת מתעקל שמאלה. גיל החכם שכבר היה דיי גמור רץ ימינה כדי שיוכל לראות את השער 🙂 עברנו גם את הגשר והתקדמנו לעבר שער הסיום. ניסיתי לזרז את גיל שאני חייב לשרותים אבל נראה לי שבשלב זה שום דבר לא היה מזרז אותו. חצינו את קו הסיום ב1:59:06! עשינו זאת! שמחתי מאד שעמדנו ביעד. קיויתי שגיל בסדר ולכן מיד שאלתי אותו האם רוצה איזה טיפול מאנשי מד"א שעמדו מוכנים ליד השער. הוא אמר שלא אז המשכנו ללכת לקבל מים, בננה ומדליה. התקשרתי לדימה כדי לברר מה שלומו ואיך היה לו והוא סיפר שסיים ב 1:55! מאד שמחתי שהוא סיים בקצב ממש טוב ולא התעייף או נשבר בסוף בגלל שלחץ קדימה.
חייב לציין שאני עדיין דיי בשוק שהיה לי כזה קל לרדת מהשעתיים. תוצאה שפעם היתה בגדר חלום עבורי. שמח מאד ששני החברים סיימו בתוצאות יפות. מעכל איזו אחריות זאת להיות פייסר.
שיהיה אחלה סופ"ש!