היום היתה ריצה מיוחדת. הייתי צריך לרוץ 20 ק"מ במתוכם 17 בקצב קל- קל מאד ו3 בקצב המרתון.
בגלל המרחק והזמן שריצה כזאת מצריכה. יצאתי ב4:45 מביתי ורצתי לכוון הפארק הלאומי. במקור חשבתי לרוץ לפארק לעשוב בו חצי סיבוב, לצאת בכוון של איצטדיון וינטר, לרוץ עד לדרך השלום ומשם חזרה לפארק. כל הסיבוב מהפארק וחזרה הוא כ7 ק"מ וביחד עם הריצה מביתי 10 ק"מ ואז לעשות זאת שוב.
התכוונתי לעשות זאת עד ששנייה לפני שיצאתי ביתי הבנתי שבעצם אין ברזיות (לייתר דיוק אני לא מכיר) לאורך הדרך. לא רציתי לסחוב עליי מים ולכן התוכנית התבטלה ומצאתי את עצמי רץ בסיבובים בפארק. כשירדתי מהבניין שלי ראיתי שיש בחוץ קצת אובך / ערפל וכל הדרך לפארק לא ממש שמתי לב למשהו מיוחד. אולי כי הייתי עסוק בלבדוק האם הרגל כואבת או לא. האמת מהרגע הראשון היו לי כל מיני כאבים מוזרים. שתי הרגליים כאבו לי בכל מיני מקומות שלא כאבו מעולם. יתכן שזאת ההשפעה של העייפות כי בלילה שעבר (שלישי) קמתי ברבע לאחת בלילה ונסעתי לעשות MRI לברך שמאל בהרצליה מדיקל סנטר. היה לי תור לשתיים בלילה וביקשו להגיע חצי שעה לפני. נכנסתי באיחור של שעה ורבע! והגעתי חזרה בארבע ורבע. כך שלא ממש ישנתי באותו לילה.
החלטתי להתעלם מהכאבים כל עוד הם לא מהפציעה או כאלו שאי אפשר לרוץ איתם. הגעתי לפארק לאחר כ3.5 ק"מ (הארכתי קצת את הדרך) ושם היה ערפל כבד! לא ראו ממטר! זה היה ממש מראה מאירופה. למזלי לא היה קר כמו באירופה. שתיתי משהו, עשיתי מתיחות ואז חלפה על פני קבוצה של כ10 רצים בנים ובנות. חשבתי לעצמי שאולי אוכל לרוץ איתם אבל עד שזזתי הם התקדמו. הם לא רצו מהר. כנראה בקצב שלי אבל בגלל ההפרש ההתחלתי לא הצלחתי להגיע אליהם. המרדף אחריהם העסיק אותי כ2 ק"מ ואז הם נעצרו ליד השירותים. הבנות כמובן נכנסו פנימה אבל חלק מהגברים פשוט נעמדו והשתינו על הדשא. ליד השרותים! עקפתי אותם והמשכתי. הייתה לי הרגשה שהם עצרו כי אחרי זה הם יוצאים מהפארק. לא ראיתי אותם יותר אז כנראה זה מה שקרה.
לא נורא, לפחןת הם העסיקו אותי קצת וכבר עברתי כרבע מהריצה. בק"מ השביעי עצרתי שוב לשתות כי הייתי צמא. הסתכלתי סביב וזה היה מדהים. לא הצלחתי לראות חפצים ודברים שידעתי שנמצאים 2-3 מטרים ממני. זאת הרגשה מעניינת לרוץ בלי ממש לראות לאן. עשיתי עוד סיבוב והגעתי ל10 ק"מ. באותו רגע לקחתי כדור מלח לייתר בטחון. החלטתי להשתמש בנגן המוזיקה שהבאתי איתי ועד עכשיו לא השתמשתי בו. השילוב של העצירה, שתייה והפעלת המוזיקה העירו אותי ונתנו זריקת מרץ. הייתי צריך להרגיע את עצמי לא לרוץ מהר יותר. באותו זמן גם השמש התחילה לעלות וזה היה מגניב לראות שמים בהירים וערפל כבד על הקרקע.
הגעתי ל15 ק"מ. עכשיו הגיע התור של 3 הק"מ המהירים. עצרתי שוב. שתיתי, לקחתי עוד כדור מלח. ויצאתי לדרך. ממש השתדלתי לא לרוץ מהר מידי כדי לא לגרום לעומס על הרגל. לא היה קל להגביר אבל סה"כ הרגשתי טוב עם הקצב. לא יודע אם אוכל לעמוד בו לאורך מרתון שלם. סיימתי את 3 הק"מ בטווח המהירויות הרצוי. הפעם השתדלתי לא לרוץ מהר מידי ולשמור על קצב יחסית אחיד מה שלא עשיתי בריצה הקודמת שלי.
לאחר הקטע המהיר רצתי ברגוע לכוון ביתי ודווקא אז התחיל לכאוב לי קצת באזור הפציעה. לא כאבים חזקים אבל עדיין משהו שאי אפשר להתעלם ממנו. כשעליתי על הגשר שעובר מעל כביש 4 הסתכלתי על השמש והיא הייתה אדומה וממש יפה. באותו רגע הצטערתי שאין לי טלפון עליי כדע לצלם.
לסיכום- סיימתי 20 ק"מ מעניינים, אמנם עם כאבים אבל מעטים יחסית.
מקווה שזה סימן טוב.
שיהיה יום טוב!