אתמול רצתי חצי מרתון (21.1 ק"מ) במרוץ מצפה רמון.
זה מרוץ שטח ברובו, לאור ירח מלא, מסביב למצפה רמון. היו לי הרבה ציפיות מהמרוץ מכוון שאני אוהב לרוץ בשטח, לאור ירח והכוונה הייתה לרוץ בקצב קל . הבונוס היה שותף מקסים לריצה – רועי רשף שהוא אחד האנשים הנחמדים ביותר שאני מכיר. כך שכל הסימנים הראו שהולכת להיות ריצה כייפית. נסעתי עם רועי למצפה, הדרך היתה ממש נחמדה והשיחה זרמה.
הגענו כחצי שעה לפני הזינוק והדבר הראשון ששמנו לב אליו היה שקריר! היתה רוח וללא לחות! מזל שלא הבאתי גופיה. התארגנו וניגשנו לעמדת הזינוק. הזינוק היה מרובע הבשמים והיה אמור להיות בו מן הפנינג עם עסקים מקומיים לאחר הריצה. כשהגענו היו דוכנים של שתייה וקצת חטיפים. סידרנו את פנסי הראש. הצטלמנו כי אחרת זה כאילו לא רצנו ויצאנו לדרך. תחילת המרוץ היתה בשביל עפר שירד בצורה יחסית תלולה לכוון ואדי. אני פחדתי שזאת תהיה גם הדרך חזרה מכוון שלא זכרתי את המסלול במדוייק. (מזל שלא).
לאחר כק"מ שמתי לב שאני לא ממש סוחב בקצבים הרגילים שלי. הגוף הרגיש חלש ובלי אנרגיה. נסיתי להבין מה הבעיה אולי עייפות (תכננתי לנוח לפני המרוץ ולא יצא), אולי לא עשינו חימום ובגלל זה הגוף עדיין רדום? אולי הישיבה במשך שעתיים ברכב? קיוויתי שזה זמני ויחלוף עוד מעט.
המשכנו לרוץ והגוף עדיין חלש אז גם שמתי לב שיש איתות מהקיבה שמתבשל משהו שעוד מעט ידרוש פינוי… פאק איפה מתפנים באמצע המדבר??? אין עליי מגבונים, נייר, כלום! נאדה!
בינתיים המשכנו לרוץ. הירח היה גדול והאיר בשמים ורק מפחד שלא ליפול הדלקתי את הפנס (שגם ככה לא האיר יותר מידי- אולי הסוללות היו חלשות). לצערי במקום להנות הייתי עסוק בלנסות לחשוב איך ואיפה אני מתפנה. בכל פעם שעברנו ליד איזה אורחן חשבתי אולי להכנס אבל לא היה נעים לי מרועי וגם לא מהאנשים באורחן.
אני לא בטוח שזה ההסבר היחיד לחולשה אבל זה מה שהעסיק אותי הכי הרבה. ממש לא היה נעים לי מרועי כי עיכבתי אותו. בערך בחצי הדרך היתה הקלה מסויימת ולמספר ק"מ ממש היה כייף ונחמד.
היה לנו גם רגע משעשע- עברנו ליד רצה אחת והתחלנו לקשקש איתה. היא שאלה (או לפחות ככה זה נשמע לשנינו) אם אנחנו רוצים תמר או סוכריות אנרגיה? רועי אמר שלא רוצה ואני אמרתי שאשמח. (כלומר שאני רוצה). היא חזרה על השאלה פעמיים ואני עניתי פעמיים ועדיין לא ראיתי שהיא הושיטה יד לתת לי משהו. חייכנו והמשכנו לרוץ. משהו שמאד אהבתי שהמארגנים עשו היה שלאחר כל תחנת מים היה שק גדול קשור ליתדות שאליו אפשר לזרוק את הבקבוקים בקלות. למרות זאת הרבה רצים זרקו בקבוקים על הרצפה.
הדרך סה"כ הייתה נחמדה בשלב מסויים רצנו בעיקר על כביש שעבר ליד חוות האלפקות (לא ראינו או שמענו אותן), באזור המטווחים של בה"ד 1. ליד היב"א. (לא הייתי במקום כ28 שנה מסיום קורס קצינים). למזלי ידעתי שזה לקראת סוף המרוץ ולכן קיבלתי עוד קצת אנרגיה.
לאחר כמה ק"מ שוב הגוף התעייף. התחלתי לתרגל שיטות של סיום מרתון- לרוץ מק"מ לק"מ. לחשוב על קו הסיום (דמיון מודרך). רועי עודד אותי ומהצד זה יכל להראות בקלות כאילו שהוא המאמן שלי 🙂
כל כך שמחתי שהגענו לסיום המרוץ!
עשינו מתיחות וחיפשנו את ההפניניג המדובר שהסתכם באיזה דוכן בירות וכמה בתי קפה קטנים. ניגשנו לאחד מהם רועי שתה קפה ואני ניגשתי לשרותים- איזו הקלה!!!!
התארגנו ויצאנו לדרך הארוכה חזרה.
בקיצור לצערי לא נהנתי כמו שציפיתי. אני מקווה מאד שרועי לא התבאס יותר מידי. בשנה הבאה חווייה מתקנת!
סוף שבוע טוב!