רבים מכם עקבו אחרינו באימונים אבל תכלס לא ממש יודעים איך היה במרתון עצמו אז הנה התקציר:
לאחר שיום לפני המרתון ירדו פתיתי שלג יום המרתון היה שמשי וקריר בדיוק כמו שצריך!
התעוררנו 3 שעות לפני המרוץ אכלנו ארוחה קלה של פחמימות התלבשנו חם בכמה שכבות ויצאנו לאזור הזינוק.
אזור ההתארגנות היה מסודר למופת. עשרות תאי שירותים – (אנשים עמדו בתור בשקט לא כמו בארץ). אולם מסודר להחלפת בגדים ואזור שמירת חפצים מסודר לפי מספרים. כמובן אלפי רצים מרוגשים וחוששים. במהלך החלפת הבגדים גיליתי ששכחתי במלון את העליונית שהתכוונתי לרוץ איתה (זה מה שקורה שמחליפים תוכניות שניה לפני שיוצאים מהמלון). למזלי היתה לי חולצה
ארוכה שתכננתי ללבוש לאחר המרוץ אז לבשתי אותה.
לאחר שהשארנו את התיקים בשמירת החפצים ניגשנו לזינוק. אזור הזינוק היה מסודר לפי זמנים הכל מתותקת בלי הדחפויות ולחץ. פתאום מוזיקה לא מוכרת כל הפולנים מזדקפים ומתחילים לשיר – ההמנון הפולני.
זהו הגיע הזמן לזנק! – הלב דופק בחוזקה. מכניס את האוזניה לאוזן, לוחץ על כפתור המוזיקה בשעון והוא לא עובד!!! לוחץ שוב – לא עובד! מחליף מסך מנסה שוב לא עובד!
לוחץ על עוד כפתור בשעון והוא נכנס למצב של קפאון עם אייקון של הדלקה. אומר לשרית נתקע לי השעון. היא לא מבינה מה זה אומר. איך עכשיו??? מראה לה את השעון.
שנינו מבינים שעכשיו שרית הוכרזה רשמית כפייסרית שלנו בריצה. אני רואה עליה שזה מדאיג אותה בכל זאת משקל של חצי שנת אימונים מונח כרגע על כתפיה הקטנות אך החזקות. מה תעשה בלי מוזיקה? היא שואלת בדאגה. אשיר בלב. בכל מקרה התכוונתי להפעיל אותה רק ברגעים הקשים. הכי גרוע אשמיע מהטלפון אני עונה. זה קצת מרגיע את שרית.
לפני שאנחנו מספיקים לעכל נשמעת יריית הזינוק ואנו יוצאים לדרך. גל אנושי מתחיל להתקדם וכרגיל קצת צפוף. אנחנו מנסים לא להתחיל מהר מידי כדי לא להשרף בהמשך. אני עוד מנסה ללחוץ על כל מיני כפתורים בשעון כדי להחזיר אותו לפעילות אך הוא בשלו. האייקון של הפאואר מחייך אליי… מחליט להפעיל אפליקציית ריצה בטלפון. מוציא את הטלפון מפעיל את האפליקציה אבל לא זוכר את שם המשתמש והסיסמא…
ההתעסקות בשעון קצת מסיחה את הדעת מהקור (בשעת הזינוק היו אפס מעלות). אנחנו מדברים ומזכירים אחד לשנייה את תחנות השתיה ואיפה לוקחים ג'לים. מפה לשם עברנו כבר 5 ק"מ בינתיים חוץ מהשעון שלי סה"כ סבבה. ממשיכים לרוץ בפרוורי ורשה מגיעים לתחנת המים הראשונה. שותים קצת וממשיכים פתאום מופיעה עוד תחנת מים אנחנו מופתעים ומבינים שיש מצב שאין ממש דיוק במיקום של תחנות המים ומחליטים שנשתה בתחנות המים שהכי קרובות למה שהגדרנו מראש גם אם הן לא בדיוק היכן שתכננו. בדיאבד נראה שהיו הרבה יותר תחנות ממה שהציגו במפה – שאפו למארגנים.
אני ממשיך לנסות להעיר את השעון אבל הוא בשלו – מעצבן! מפה לשם עברו כבר 10 ק"מ (רבע מרוץ) אנחנו מרגישים טוב ואפילו צריכים להאט לפי השעון של שרית. אנחנו זוכרים שמק"מ 13 ועד הק"מ 22 יש מגמת עלייה ומתכוננים נפשית לנושא לשמחתנו היא לא ממש מורגשת בשלב זה.
בק"מ ה14 אנחנו חולפים על פני האצטדיון בו זינקנו (וגם נסיים) וזה מזכיר לי את מרתון פראג שגם בו בק"מ ה12 עוברים ממש בנקודת הסיום (בנקודה זאת התפללתי שהפעם לא תיגמר כמו המרתון הקודם…) אנו חוצים את גשר המיתרים מעל הנהר לכוון מרכז העיר. משום מה המסלול לא בדיוק מתאים למה שזכרתי אבל זה לא ממש משנה זה מה יש ואם זה ננצח. נראה לי שזה המוטו של כל הריצה הזאת :).
פתאום בק"מ ה19 עליה שלא ציפינו לה. מזל שהתאמנו במודיעין ובאזור הרי ירושלים אז צולחים אותה בלי בעיה והכי חשוב שאחרי כל עלייה יש ירידה אז משחררים רגליים. בשלב זה השעון שלי פתאום חוזר לעבוד חלקית. הוא מראה את המסך של נתוני הריצה אך לא מחובר לגי פי אס אז יכול למדוד רק זמן ולא מרחק. אני מחליט בכל זאת לסמן כל ק"מ ואז לראות כמה זמן עבר זה יתן לנו את המהירות של אותו ק"מ ונוכל להשוות לשעון של שרית. לצערי אני לא תמיד אני זוכר לסמן אז זה לא ממש עובד אבל במקרים שכן זכרתי אנחנו בערך בזמן המטרה לפעמים מהירים ולפעמים איטיים. אני מחליט לשחרר ולא להתעסק עם זה יותר מידי. בכל מקרה הגדרנו לעצמנו באיזה זמן צריכים להיות בחצי המרחק ונראה שאנחנו בדיוק בקצב הנכון. עברנו חצי דרך! עד עכשיו סה"כ בסדר. להפתעתנו עדיין יחסית צפוף – בדרך כלל בשלב זה המרוץ נפתח ויש הרבה יותר מרווח. זה לא מפריע רק מעניין.
אנחנו מנסים להרים ראש לראות קצת מה קורה סביבנו להתרשם מהנוף. לא רואים משהו מיוחד. תחנות המים עדיין מפתיעות אותנו מידי פעם ואני שם לב לתופעה מצחיקה. מים בפולנית אומרים וודה. הילדים החמודים בתחנות צועקים וודה, וודה, וודה כדי שנדע שאלו מים ולי זה נשמע לפעמים כמו להקת ברווזים… דברים שמעסיקים אנשים בזמן המרתון 🙂
שרית עברה דיי מהר בזמן הריצה לחולצה קצרה. אני עדיין עם החולצה הארוכה מעל לחולצה הקצרה ואני כל הזמן מתלבט האם להוריד אותה או לא. מצד אחד לא ממש חם לי, מצד שני אולי יהי לי יותר נעים בלי החולצה. השאלה מה עושים עם החולצה במידה ומחליט להוריד? זורק? מחביא בנקודה ובא לקחת אחר כך? (בכל זאת חולצה איכותית של אדידס 🙂 ). בסוף מחליט שכל עוד לא חם אני נשאר איתה.
מפה לשם כבר 30 קמ! זה השלב שבו מתחיל המרתון. מאגרי האנרגיה בגוף מתחילים להגמר והמאבק מתחיל. אנחנו רצים על כביש ראשי גדול. סה"כ יחסית שקט מסביב (לצערי כמעט ולא היה עידוד לאורך המסלול) פתאום אנחנו קולטים שבנתיב המקביל עומדות עשרות מכוניות בדממה ואנשים ממתינים שנעבור. בישראל כבר מזמן היו מצפצפים, צועקים, מקללים. איזה הבדל בתרבות…
ק"מ 32 אנחנו יודעים שגם מפה יש מגמת עלייה עד לק"מ 35 ומשם עד הסיום מגמת ירידה אז צריך לתת עבודה ואז לשייט. העלייה מתגלה כלא פשוטה לאורך של 2 ק"מ בערך במיקום הכי פחות טוב במרתון… משנסים מותניים לוקחים ג'ל ויאללה עלינו. בסוף העלייה חייב להודות שמרגיש קצת עייף. אנחנו בעיר העתיקה. אנשים יושבים בבתי קפה ונהנים מהחיים ואנחנו רצים… מחשבות על עצירה בבית קפה מתגנבות לראשי… אני אומר לשרית שהתעייפתי והיא דואגת לעודד אותי ולדחוף קדימה. יאללה רק עוד 7 ק"מ וסיימנו וזה אמור להיות בירידה. לוקח חצי ג'ל כדי להעיר את הגוף וממשיכים. הירידה משום מה לא מורגשת כל כך. זה השלב שבו יש מאבק בין המוח לגוף. אחד משדר הצילו והשני מנסה להרגיע אותו.
מתחילים לראות את האצטדיון בצד השני של הנהר. עוד 4 ק"מ אני אומר לעצמי – תחנת שתייה אחרונה – שותים מים שוטף פנים ויאללה לעסק. אלו השלבים שרצים מק"מ לק"מ- מקדיש כל ק"מ למישהו אחר. שרית ממשיכה לדחוף קדימה. עולים על הגשר בחזרה לאצטדיון. כבר מתחילים לדמיין את שער הסיום. בשלב זה אני מחליט שאוריד את החולצה רק 500 מהסוף שיראו את הלוגו של קבוצת הריצה :). מתקדמים עוד ואז פתאום מזהה שהרצים רצים שמאלה במקום ישר. הלו מה זה עכשיו??? בתחילה חשבתי שאולי שינו את המסלול ומגיעים מצדו השני של שער הסיום. אחלה יאללה זורם. אז אני מבין שפשוט עשו עוד מעקף קטן כנראה כי חסרו כמה מטרים למסלול. זה קצת מבאס אבל ק"מ וקצת לסוף כבר לא ממש משנה.
ק"מ לסוף מתחילה החגיגה! שערים של אסיקס כל מספר מטרים, מעודדות מקצועיות מקפצות מסביבנו, הרבה קהל מעודד. כבר רואים את שער הסיום. מוריד את החולצה הארוכה, מרביץ חיוך ומרים את היד לתנועת נצחון. שרית מושיטה לי יד ואנחנו חוצים ביחד את קו הסיום! איזה אושר!! אני מזהה גם לפי השעון ששיפרנו את השיא שלנו!! מיד עוטפים אותנו בשמיכה טרמית ושמים עלינו מדליות. חיבוק חזק לשרית האלופה! יאללה לנוח קצת, להתאושש, אולי מסג' ולאמבטיה במלון. הרווחנו ביושר את הסטייק של הערב.
ההתעסקות בשעון בתחילת המרוץ גבתה מחיר קצת בעייפות מנטלית, הקור והעליות שהפתיעו גבו קצת עייפות פיזית אבל כשאתה מוכן הכל קטן עלייך!