ריצה ראשונה בשנה היהודית חדשה.
החלטתי שבא לי לרוץ קצת בשטח כדי להוריד את ארוחות החג. ניסיתי לקבוע עם חברים לרוץ בבן שמן אבל זה לא יצא אז החלטתי לרוץ באזור שלי. יש מסלול שיוצא ממש מתחת לבית שלי ונמשך בשדות שמדרום לאפעל במקביל לכביש 4 עד צומת מסובים. לאחר מכן ממשיך עד שמתחבר לנחל איילון שפונה מערבה לכוון חיריה ומזרחה לכוון נתב"ג. משם נכנסים לפארק אריאל שרון. אפשר לחזור כמו שבאנו או להמשיך לכוון הפארק הלאומי ואז לחזור. מזמן לא רצתי במסלול הזה ורציתי לבדוק אותו.
המסלול המקורי שתכננתי היה באורך של 12 ק"מ. הצעתי למספר חברים להצטרף אליי רובם לא יכלו לבוא ורק גיל הסכים אבל סייג שלא בטוח שיעמוד במרחק. החלטתי שנקצר קצת.
הייתי בטוח שתהיה ריצה כייפית בנוף יפה כיאה לריצת פתיחת שנה. בדיעבד מזל שלא רצתי בבן שמן ושהחלטנו לקצר.
תחילת הריצה היתה ממש בסדר. רצנו בקצב יחסית רגוע בשדות מדרום לאפעל, הגענו לנחל איילון בכניסה לפארק אריאל שרון (חיריה) שם החלטנו להמשיך עם הנחל ולא להקיף את הר הזבל כדי לקצר קצת את המסלול.
מסתבר שיש מצפון לחיריה חפירות ארכיאולוגיות! היו שם ציליות וגם מספר כלבים שהכניסו את גיל ללחץ. מי שקרה את הפוסט הקודם יודע שגיל לא ממש מת על כלבים שהם לא שלו 🙂
התחברנו לשביל המוביל לפארק אריאל שרון פתאום ראינו מעלינו מטוס ענק שכנראה בא לנחות בנתב"ג. ישר שלפתי את המצלמה. כשהורדתי את הראש ראיתי חבורה ענקית של רצים רובם ככולם אתיופים או סודנים רצים לעברנו. הם רצו ממש יפה ובקצב מהיר! לא היה נעים לי לצלם אותם אז רק אמרתי להם שנה טובה…
עד אז עברנו כ5 ק"מ בערך. המשכנו לרוץ בכביש שסובב את פארק אריאל שרון לפתע התחלתי להרגיש לא נעים. הרגשתי כבדות ברגליים ולא כאב אבל סוג של מועקה בחזה ועלייה בקצב הדופק. עצרנו לרגע שתיתי, הלכנו קצת וחזרנו לרוץ. נכנסנו לאזור מאד יפה בפארק אריאל שרון. אזור שהתפתח מאד מאז שרצתי בו לפני 4 חודשים. עשו שם אגמון קטן ושתלו עוד עצים ופרחים. שמו ספסלים ואפילו ברזיה גיליתי שם! החלטתי שבקרוב אקח לשם את הילדים עם האופניים .
יצאנו מפארק רבין לכוון הפארק הלאומי שם שוב הרגשתי קצת לא טוב. שטפנו פנים, הלכנו קצת והמשכנו. לצערי זה קרה שוב לאחר כק"מ. תוך כדי אני וגיל החלפנו בדיחות על החייאה והאם יודע להשתמש בדיפיברילטור שעכשיו מחייבים לשים בכל מקום ציבורי. גם צחקנו על זה שאיש הקשר שלי בחרום זה הוא ואין לו עכשיו למי להתקשר כי אשתי במילא לא תענה. בקיצור היה קטעים איתנו.
הלכנו כ300 מטר על גשר אלוף שדה ואז המשכנו. גיל אמר לי שאפשר ללכת עד לביתנו ולא חייבים לרוץ. אני לא יודע אם אמר זאת כי בעצמו היה עייף או כי דאג לי 🙂 אני שהתבאסתי מהמצב ביקשתי שנרוץ עוד קצת עד שנשלים ל9 ק"מ וכך היה.
סה"כ יכלה להיות ריצה ממש כייפית אבל יצאה קצת מבאסת בגלל ההרגשה הלא טובה. ייתכן שלרוץ לאחר 2 ארוחות חג גדולות יום אחרי יום, בקבוק בירה ערב לפני הריצה עם 5 שעות שינה ובלי לקחת את הכדור להפחתת קצב הלב (יש לי בעיית לב קלה- למי שלא קרא בסיפור של הבלוג) זה לא רעיון כזה מזהיר.
לא נורא זה הפיח בי רצון לבקר שוב בפארק ולעשות תיקון לריצה הזאת!
שתהיה שנה טובה לכולנו!