היום יצאתי עם שני חברים טובים לריצת שטח קצרה של 10 ק"מ באזור קיבוץ צורעה (באזור בית שמש). הנסיעה והריצה לימדו אותי היום פרק בהתנהגות אנושית ובשמירה על אופטימיות. השמות בדויים…
אפי אחד החברים שגר בגבעת שמואל אסף אותי וחבר נוסף בשם ארז (שם בדוי) מרמת אפעל ויצאנו לדרך. שני החברים לא הכירו לפני רק שמעו אחד על השני דרכי. ארז אמר לנו בדרך שקבע עם קרוב משפחה שלו שיחכה לנו בנקודת הזינוק. משום מה הנהג שם וייז ללא קול. תופעה שלדעתי האישית גורמת לוייז לא להיות יעיל כי ההוראות הקוליות מאפשרות לנהג להסתכל על הכביש בזמן הנהיגה. למרות זאת אני חייב לציין שהוא לא האדם היחיד שאני מכיר שנוהג כך.
כמובן שדיברנו וקשקשנו בדרך ואז קרה שפספסנו את הירידה מכביש 1 לכביש 38. לא נורא יש עוד מחלף 4 ק"מ בהמשך ועדיין נגיע בזמן. הרגשתי שארז שישב מאחור (ומזכיר לא הכיר אישית את הנהג עד כה) קצת נלחץ ופחד שנפספס את הפגישה עם קרוב משפחתו- בשביל הסיפור שמו אבנר. הוא שלח לו הודעה שאנחנו קצת מתעכבים ושמח לקבל הודעה בחזרה שגם אבנר קצת נתקע בדרך. אין כמו צרת רבים… 🙂
המשכנו לנסוע, הנהג שם גז כדי שלא נאחר. עשינו פרסה במחלף הבא. בשל המהירות או חוסר ריכוז הנהג שוב פספס את הירידה לכביש 38!!! בשלב הזה ארז שהוא אחד הבחורים היותר רגועים שאני מכיר התחיל לנוע בעצבים בכסא האחורי. הרגשתי שאם הוא היה מכיר טוב יותר את הנהג כבר היה אומר לו משהו. בשלב מסוים חשבנו אפילו ללכת לרוץ במצפה מודיעין אבל החלטנו להגיע לאן שתכננו. אחרי עוד סיבוב. סוף סוף הגענו לצרעה.
איך שאנחנו נכנסים יצאו מהקיבוץ בריצה כ80 איש. יופי לפחות לא אחרנו בהרבה. הגענו לחנייה התארגנו ליד הרכב ולפתע ארז רואה את אבנר! איזה שמחה! יצאנו לדרך.
כמובן שהדבקנו את דבוקת הרצים ואפילו עברנו חלק מהם. הריצה הייתה כייפית ומזג האוויר האיר לנו פנים. בסיום הריצה היתה סוג של פריסה בבריכה. רובנו מיהרנו הביתה אבל היינו חייבים לעבור בבריכה לראות מה אנחנו מפסידים 🙂 מעניין אם זו תכונה ישראלית או אנושית כללית?
לסיכום בדרך לריצה קיבלנו שעור בחשיבה חיובית. סוף טוב הכל טוב.
סוף שבוע רגוע לכולם.