היום הגדול הגיע!
להפתעתי ישנתי לא רע בכלל. התעוררנו בחמש וחצי. התקלחנו במים חמים כדי לשחרר את השרירים. אכלנו פיתה עם ריבה. התארגנו בכל האמצעים הטקטים (משחות, פלסטרים, כדורים וכו…) בשעה שש וחצי יצאנו לכוון נקודת שמירת החפצים אליה הגענו ברבע לשבע- שעתיים ורבע לפני הזינוק והיינו שם לבד! היו צוותים שעסקו בהכנות אחרונות אבל המקום היה סגור לרצים! לא יאמן! או שהצ'כים תקתקנים ברמות או שהם בדיוק הפוך (תשובה א- היא הנכונה). ישבנו והמתנו. בשעה שבע ורבע המקום נפתח. רצים נוספים התחילו להגיע ורמת ההתרגשות התחילה לעלות. קבענו שתי נקודות מפגש. אחת ליד הסיום והשנייה בנקודת איסוף התיקים לייתר בטחון.
מסרנו את התיקים, שירותים פעם אחרונה וצעדנו לכוון שרוול הזינוק. הגענו לשם בסביבות שבע וחצי. שעה וחצי לפני המרוץ ושוב היינו לבד! הצטלמנו, קצת מתחנו את השרירים. בסביבות 8 התחילו להגיע רצים נוספים והאנרגיה התחילה לטפס לאט לאט. מזג האוויר שהיה מעולה בתחילת היום התחיל להתחמם ואפילו הסרנו מעלינו את הביגוד "החם" שתכננו לזרוק מעלינו רק בזינוק. השרוול שקודם היה ריק היה כבר מלא מאד ברבע לתשע. מספר דקות לפני הזינוק הכרוז הציג את רצי העלית ולאחר מכן כל הקהל שמע (חלקו כמובן שר) את ההמנון הצ'כי! זיהיתי כ50 מ' לפניי את הפייסר של 3:45 שעות ותכננתי להצמד אליו ולרוץ טיפה לפניו.
בשעה 9 בדיוק הוזנקו רצי העילית וגוש האנשים שבשרוול התחיל לזוז. הלב דפק בחוזקה. תפילה אחרונה שהרגליים לא יעשו בעיות היום. מתחילים לזוז ופתאום אבי אומר לי שנפל לו הטלפון והוא חוזר אחורה. רק זה חסר לנו עכשיו חשבתי לעצמי. המשכתי להתקדם עם זרם האנשים אבל אז החלטתי שזה לא בסדר ונעמדתי בצד לחכות לאבי. במילא רק לאחר שעוברים בשער מתחילה מדידת הזמנים. לא ידעתי איך לתקשר איתו כי לא הייתי בטוח שיש לו טלפון. כבר כמעט התייאשתי ואז לפתע ראיתי את אבי שגילה שהטלפון היה אצלו! בשלב זה הפייסר של 3:45 כבר נעלם באופק.
זרמנו לכוון שער הזינוק, עוד הספקתי לסמס לאשתי שזינקתי וברגע שעברנו את השער נפרדתי מאבי ויצאתי קדימה! ק"מ ראשון בקצב 5:04 יותר מידי מהר ולא לפי התכנון. האטתי וירדתי לכוון קצב 5:16 קצב עליו שמרתי עד הק"מ החמישי שבו הגברתי לכוון קצב המרתון המתוכנן 5:10. תחילת המסלול מאד יפה. חוצים את הנהר על אחד הגשרים ורצים עד גשר קארל הידוע ובו חוצים בחזרה. מכוון שפראג ממש יפה הדרך גם יפה. יש מוזיקה של להקות חיות או די גיי כל מספר ק"מ ומצב הרוח היה טוב מאד! אפילו רואים אותי עושה תנועות ריקוד באחת התמונות. הקפדתי לקחת סוכריות אנרגיה כל 7 ק"מ וכלקח מחברי אלן שהתייבש במרתון וינה לפני שבועיים שתיתי 2 כוסות מים בכל הפסקה.
נקודה פיקנטית- באזור הק"מ ה18 הרחתי לפתע ריח של ביוב. לא הבנתי בתחילה מאיפה זה מגיע ואז ראיתי לפניי בחורה שכל הרגליים שלה מלאות בנוזל חום (כנראה שלשול). איזה מסכנה. היא ובחור שרץ איתה רצו עד לנקודת חלוקת המים ואז היא ניסתה להתנקות. איזה באסה זה יכול להיות חשבתי!
מהק"מ ה19 ועד ה26 בערך הרצים עוברים משני צידי אותו כביש (בק"מ ה22 היה סיבוב פרסה) חיפשתי את אבי בצד השני כדי לדעת שהוא בסדר. כמעט ונפצעתי כשלא שמתי לב למדרגה בכביש… בק"מ ה25 פתאום אני שומע צעקה "מוי" ורואה את אבי מחייך אליי! איזה יופי! הוא נראה בסדר. זה הכניס בי מוטיבציה ואנרגיה.
לצערי האנרגיה הזאת נעלמה בבת אחת. עד לק"מ ה26 הכל היה מעולה. לא כאב לי כלום, רצתי בקצב הרצוי ואפילו טיפה יותר מהר ואז פתאום הגוף איבד אנרגיה ולא הצלחתי לרוץ בקצב שצריך!כאילו מישהו שאב לי את הכוח מהרגליים! ניסיתי לקחת סוכריות אנרגיה ולא הצלחתי ללעוס אותן! הבטן פתאום הרגישה מלאה! הקצב ירד לכוון 5:33! לא נורא בקצב הכללי אתה עדיין ב5:10 דקות לק"מ עודדתי את עצמי. יאללה בוא נסחוב עד ה30 ק"מ ומשם באמת זה כבר כלום סה"כ 12 ק"מ אמרתי לעצמי. אבל הק"מ 29 היה אפילו איטי יותר!!! כמעט קצב 6! בשלב זה התחיל להיות קשה גם מנטלית. כל עידוד שעשיתי לעצמי הספיק לכ 500 מ' בערך.
בק"מ ה30 עוד הצלחתי לחזור בחזרה לכוון קצב 5:38 אבל משם באה התדרדרות עמוקה שהגיעה כמעט לקצב 7!!! המאבקים שהיו לי בריצה בפארק הלאומי חזרו- ליד כל נקודת מים רציתי לעצור לשתות למרות שהבטן הרגישה מפוצצת. לא שתיתי אבל הקפדתי לקחת ספוג עם מים קרים ולהרטיב את הראש. ק"מ 35 הגיע. הגוף חלש ומנטלית אני נוטה לוותר על המרוץ הזה. מיד חשבתי על אשתי והילדים ואיך אני מספר להם שפרשתי??? איך אראה את הפנים שלי בעבודה אחרי שחצי שנה אני חופר להם על המרתון??? הם יודעים את הקצבים והכל 🙂 אין מצב!
רצתי מק"מ לק"מ. נאבק על כל מטר! ק"מ 36 פתאום בדיוק כמו באמסטרדם רגל שמאל נתפסת לי! אני צולע מספר שניות. מישהו שרץ ליידי מיד מציע לי כדור מלח. אני מסרב ואחרי כמה מטרים חוזר לרוץ לצלילי העידוד מהקהל. איזה חמודים! אני ממשיך לרוץ והתחלתי להבין שיש מצב שאני עושה תוצאה פחות טובה מאמסטרדם! איזה באסה!!! אמרתי לעצמי שאם הפייסר של 4 שעות עובר אותי אני פורש!
הגעתי לק"מ 40. נזכרתי באיזה מצב הייתי בק"מ ה40 באמסטרדם- הרגשתי טוב ובדיוק הבנתי שאני יורד מה4 שעות ועושה תוצאה יפה. זה קצת עזר והרגליים זזו קצת יותר מהר אבל בדיוק אז כ900 מ' לסיום יש מנהרה בכביש ובסופה יש עליונת. ביום רגיל וקודם שעברנו שם זה לא הזיז לי עכשיו היא נראתה כמו הר! הרבה אנשים הלכו בשלב זה. לא נתתי לעצמי ללכת. לקינוח מיד לאחר מכן הגיעו אבנים משתלבות שנמשכו עד לקו הגמר. עד אז הן לא הפריעו לי כמעט. בקטע האחרון ממש סבלתי והיה לי קשה לדרוך עליהן. הורדתי ראש ודחפתי קדימה. תן מה שיש ובוא נגמור עם המרוץ הזה כבר! אמרתי לעצמי. הבנתי שהפעם ההישג יהיה בלסיים את המרוץ.
חציתי את קו הסיום עצרתי את השעון ועמדתי מתנשם בצד. מרגיש שעוד שנייה אני מתעלף. רציתי לפנות לאיש עזרה רפואית אבל אז ראיתי שהוא ניגש למישהו שהתמוטט לאחר קו הסיום. תנשום אוויר. עשית זאת!!! סיימת למרות כל הקשיים הפיזיים והמנטלים! לאחר מספר דקות של התנשפויות ניגשתי לקחת את המדליה היפה ושמיכה טרמית כי פתאום התחיל להיות קר. בדקתי את התוצאה בשעון- 3:38:20 שיפור של 27 שניות מאמסטרדם! גם זה משהו 🙂
הלכתי לכוון נקודת המפגש שקבעתי עם אבי באזור שמירת החפצים. הודעתי לכל העולם שציפה לשמוע איך היה. בדרך לנקודת ההתארגנות חילקו בננות, תפוזים, בירות ללא אלכוהול ואיזוטוני. מבחינה ארגונית המרתון הזה מדהים! כשראיתי שאבי לא מגיע והתחיל גם לטפטף שלחתי לו הודעה שאני הולך להחליף בגדים וחוזר לנקודת המפגש. כשסיימתי קיבלתי הודעה מאבי שהוא בק"מ ה39! יפה מאד כנראה שהוא יסיים את המרתון! לאחר כ20 דקות הוא סיים. לאחר כ30 דקות הוא הגיע לנקודת המפגש. התחבקנו! ואיחלתי לו מזל טוב!
הלכתי עם אבי להחליף בגדים ואז ניגשנו לחרוט על המדליות את השם והתוצאה. אבי היה בעננים! גם לו היתה תקופת אימונים מאתגרת והוא לא רץ מעבר ל30 ק"מ. לאחר מכן נסענו לדירה שם עשינו אמבטיות חמות ונחנו.
בערב יצאנו לחגוג במסעדת קינג סולומון. מסעדה כשרה ויקרה ברובע היהודי. לפחות היה טעים. שתינו בירה והיה מעולה!
לסיכום המרתון- "החיים הם מה שקורה בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות" אמר איש חכם. רציתי ותכננתי ולא יצא. לא נורא.
יאללה הולך לישון מחר יש לנו יום קניות!!! כולל דקטלון!!!
לילה טוב!