היום רצתי "רק" 28 ק"מ עם חברי הקייטנה. זו הורדה של 10 ק"מ משבוע שעבר! הצטרפתי לחבורה שרצה אותו מרחק בקצב דומה לשלי. התחלנו בשעה 4:30 בריצה צפונה של 5 ק"מ לחוף הצוק וחזרה לנמל. משם המשכנו לרוץ לכוון הפארק עוד 3.5 ק"מ וחזרה לנמל ומשם רצנו עוד 5.5 ק"מ ליפו וחזרה לנמל ולפריסה ( בנוהל הרגיל).
כשחזרנו לנמל בפעם הראשונה חברנו לקבוצה נוספת. שם נפרדתי קצת מהקבוצה שאיתה התחלתי ורצתי עם אנשים אחרים. אני חושב שזאת היתה אחת הפעמים הבודדות שרצתי עם כל כך הרבה אנשים באותה ריצה! היה כייף!
היו הרבה רצים בפארק ומתחילים להרגיש שעונת המירוצים מתקרבת. זה גרם לכך שחלק מהרצים רצו על שבילי האופניים שזה דבר מסוכן מאד. יש מתח תמידי בין רוכבי האופניים לרצים כשחולקים אותם מסלולים. היה עדיין דיי חשוך. התקרבנו לגשר שליד הצאפרי מולנו על חלק השביל של האופניים בא רץ מבוגר יחסית (50) לבוש בבגדים כהים לפתע הגיע מאחורינו רוכב אופניים במהירות רבה ורק בנס הצליח לעצור לפני שפגע ברץ. מיד הוא פלט קללה עסיסית ולאחר מכן ציין שזה מסלול לאופניים. הרץ נראה דיי המום. אמרתי לרוכב שהוא צודק אבל לא צריך לקלל והיה גם נחמד אם היה לו פנס כלשהו שמראה שהוא מגיע.
בבירזיה שלאחר הצאפרי התחברתי שוב לקבוצה שאיתה התחלתי את הריצה. אחת מהרצות הקבוצה גם מתכוננת לרוץ באמסטרדם. בחורה צעירה חמודה מאד מלאת מרץ ומוטיבציה. לאחרונה סיימה קורס מאמנים. לצערה (וגם לצערנו) היא סוחבת פציעה ולכן לא רצה איתנו את המסכמת. גם היום היא הייתה פצועה. היא הגדירה זאת יותר כרגישות אבל ראיתי שהיא צולעת.
ראיתי שקשה לה אז החלטתי להצמד אליה. ניסיתי לשכנע אותה להפסיק כדי שלא תגרום לעצמה עוד נזק. אמרתי לה שהמטרה היא המרתון ולא האימונים שבדרך. כל השכנועים לא עזרו והיא החליטה שרוצה להמשיך לרוץ אז רצתי לצידה. ראיתי שקשה לה בגלל שלא רצתה לדבר כמעט, ביקשה לעצור מידי פעם לשתות וגם לקחה ג'ל נוסף. בשלב מסוים התחילה למשוך באף ולא ידעתי אם היא בוכה (מסתבר אחר כך שכן) או מצוננת אז החלטתי להתעלם ולא להציק. העצירות התכופות הקשו גם עליי כי פחדתי שהשרירים יתפסו ולהתניע מחדש לאחר כל עצירה היה לי קצת קשה אבל אני יודע כמה זה קשה לרוץ לבד ובייחוד כשאתה פצוע.
סחבנו מק"מ לק"מ עד שהגענו לנמל שוב ולפריסה! אני מאד מקווה שהיא בסדר ותוכל לעשות את המרתון.
שיהיה יום טוב לכולם!