היום רצתי ריצה חזקה! נראה לי שכל העצבים והלחץ על זה שלא רצתי כל השבוע התפרצו היום.
התכנון היה לרוץ 15-16 ק"מ בקצב המתוכנן לחצי מרתון תל אביב בשבוע הבא- 5:38 דקות לק"מ זה אמור להספיק כדי שאני ואיציק שאמור לרוץ איתי נרד מהשעתיים.
מכוון שלא רצתי מיום ראשון (מעצלות שלי) הייתי כבר עצבני ולחוץ שאולי פגעתי בכושר שלי. אפילו את הריצה שתכננתי לרוץ היום בבוקר נאלצתי לדחות לאחר הצהריים מכוון שאתמול הלכתי לישון מאוחר ובבוקר היו לנו מלא סידורים. השותף הקבוע שלי לריצות שישי אחר הצהריים גיל – חולה ולכן בדקתי אם איציק שגר יחסית קרוב אלי רוצה להצטרף אליי ואז גיליתי שהוא פצוע. אני מקווה שיהיה לי עם מי לרוץ בשבוע הבא (מלבד 30,000 האנשים שמשתתפים במרוץ).
בקיצר יצאתי לרוץ בשעה 15:30 חמוש בבגדים קצרים כי 19 מעלות בחוץ! סוכריות אנרגיה, משקפי שמש ונגן עם פלייליסט חדש שהרכבתי לאחרונה. המסלול הרגיל- אפעל- צומת אלוף שדה- פארק לאומי- פארק אריאל שרון וחזרה. את הק"מ הראשון החשבתי כחימום ולכן רצתי רגוע אבל כבר בו הרגשתי שהרגליים דוחפות קדימה. סיימתי אותו בקצב 5:44 לא ממש רגוע אם התכנון לקצב הכללי הוא רק 6 שניות מהיר יותר. מאותו רגע התמכרתי למחשבות ולמוזיקה. חשבתי על סבתא שלי בת ה99 שכנראה כבר קרובה לסוף כי בשבועיים האחרונים לא רוצה לאכול וכבר לא מזהה אף אחד, חשבתי על הבר מצווה הקרובה של הבן שלי שמאתגרת אותנו היכן שלא חשבנו שתהיה בעיה כגון מציאת צלם מגנטים.
הרגשתי שקצת קשה לי אבל חשבתי שזה בגלל שהגוף עוד לא התעורר לגמרי הסתכלתי בשעון כבדרך אגב לפתע קלטתי שאני בקצב 4:32 דקות לק"מ!!! דקה מהר יותר ממה שאני אמור לרוץ. בטח שקשה לי. זה קצב מאד מהיר מבחינתי. מיד הרגעתי את הקצב למרות שבפנים עמוק שמחתי מאד שיש לי את היכולת לרוץ בקצב הזה (חייב להודות שזה גם היה בירידה). הגעתי לפארק הלאומי שכרגיל בימי שישי בצהריים היה עמוס במבקרים, שחקני כדורגל ומתאמנים מכל הסוגים. יחסית לא היו הרבה שעשו על האש. הקצב המשיך להיות גבוה יותר ממה שתכננתי אבל הרגשתי טוב אז זרמתי עם זה. יצאתי מהפארק עברתי ליד מגרשי הקטרגל ואצטדיון וינטר חציתי את דרך לוד ונכנסתי לפארק אריאל שרון.
התחלתי להרגיש את החום וקוויתי שבפארק תהיה טיפה רוח. כרגיל היו בפארק מלא אופנועים, אנשים שטיילו עם הכלבים שלהם ורוכבי אופניים. להפתעתי הייתי הרץ היחיד. האופנועים עשו תחרויות וזה קצת הפחיד אותי. גם חלק מהכלבים. היה כלב שרדף אחרי קטנוע שהתרחק מאיתנו ואז חזר והתחיל לפנות לכווני. צעקתי לבעלים שלו שאם הוא מתקרב אליי אני בועט לו בראש אז הוא קרא לכלב. במשך גם ראיתי עוד מישהו עם כלב זאב. וקלטתי שהבעלים נותן פקודה לכלב לא לזוז. אני חושב שזה היה אחד הקטעים שבו רצתי הכי לאט אבל הלב שלי דפק הכי מהר! למזלי הכלב היה ממושמע.
ניסיתי להמשיך להתרכז במוזיקה ולהנות ממזג האוויר והנוף. החום התחיל להשפיע ולכן עצרתי בברזיה לאחר 7 ק"מ לקחתי גם סוכריות אנרגיה באותו הזמן ואז קלטתי שאני כבר ממש לא מתורגל בלקיחה מהירה שלהן כמו שהייתי עושה בעבר. בתחרויות הייתי מתחיל ללעוס את הסוכריות (4 סוכריות זאת מנת אנרגיה אחת והן בגודל של סוכריות גומי) כ500 מטר לפני תחנת המים ואז מגיע שותה קצת מים שעזרו להחליק את הסוכריות בגרון וממשיך כך שההתעכבות היתה מינימלית. בואו רק נגיד שהפעם זה לקח לי קצת יותר זמן. מקווה שבמרוץ שבוע הבא אזכור את הנוהל…
המשכתי לרוץ ולפתע ראיתי 4 ג'יפים עומדים בצד ומוזיקה בוקעת מהם. זה היה מאד משונה. למרות שהנוף נחמד יש מקומות יותר נחמדים לעמוד בהם עם גיפ. בעלי הגיפים חלקם עם ילדים ישבו ושתו קולה ודיברו. קצת משונה אמרתי לעצמי והמשכתי. בשלב זה עברתי 8 ק"מ וחשבתי אולי לעשות פרסה ולרוץ את הדרך שבא באתי וכך לעשות 16 ק"מ. מכוון שבפעמים קודמות שעשינו זאת היה קשה לנו מנטלית החלטתי להמשיך את הסיבוב מפני שבכל מקרה המרחק יהיה זהה. הרגליים המשיכו לדחוף חזק- הרגשתי שסוכריות האנרגיה מתחילות להשפיע. הייתי בקצבים שבין 5:10- ל5:17 להזכירכם התכנון היה 5:38 (הרבה יותר לאט). מצד אחד זה נחמד שיש את היכולת אבל מצד שני זה ממש לא בסדר! אחד הדברים החשובים בריצות ארוכות הוא לשמור על קצב אחיד. זה עוזר ל"חסוך אנרגיה" מפני שאם רצים בקצבים משתנים זה משגע את הגוף. בתור אחד שבעתיד יהיה מאמן ריצה זאת דוגמא רעה מאד לאיך צריך לנהל ריצה.
ב11 ק"מ עצרתי שוב לשתות ולסוכריות הפעם ההפסקה הייתה קצרה יותר. יאללה עוד 4 ק"מ וסיימנו! יצאתי מפארק אריאל שרון לכוון הפארק הלאומי. זאת נקודה קריטית משום שתמיד בשלב זה בריצות שלי עם גיל הגיעה האטה. אני לא יודע להסביר את זה אולי ריצה באזור יותר צפוף מבחינת רכבים ואנשים. מה שהיה מעניין ששמתי לב שלמרות שהפלייליסט שלי מורכב משירים קצביים ושירים שקטים אין כמעט השפעה לקצב של השיר על קצב הריצה שלי. יש יותר השפעה כמה אני אוהב את השיר ושמתי לב שבשירים שאני אוהב יותר למרות שחלקם שקטים רצתי מהר יותר. אחד השירים שאני אוהב זה בוקר פרדס חנה. זהו שיר יפיפה על יום בחיי המשפחה שלו. השבוע שמעתי שהוא ואשתו נפרדים. חשבתי על זה שאם הייתי כותב לאשתי שירים כאלו היא בחיים לא היתה נפרדת ממני אבל יתכן שאני טועה…
נכנסתי לפארק הלאומי לאחר כ13 ק"מ. הרגשתי שהראש שלי רותח וניגשתי לברזייה שבא פשוט שמתי את הראש מתחת לזרם מים שהיו קרים ונפלאים! זה נתן לי בוסט של אנרגיה. שהחזיק כק"מ וחצי עד הגשר של אלוף שדה 🙂 הגשר שבמגמת עליה והשילוב של אגזוזי הרכבים תמיד מקשה עליי וראיתי שהקצב יורד לכוון 5:38. אז ראיתי חבר שלנו שבעבר גר באפעל וכנראה בא לבקר את הוריו ברכב על הגשר. נפנפתי לו לשלום והוא זיהה אותי ושמח. לא דיברנו אבל זה הספיק לתת לי את האנרגיה לעוד 500 מטר האחרונים שהייתי צריך. שכחתי לציין שבמהלך הדרך החלטתי לסיים לאחר 15 ק"מ כדי לללכת עוד ק"מ ולשחרר מעט את הרגליים. סיימתי את הריצה בדיוק ק"מ מביתי בתוך השכונה שלי. איך שסיימתי ראיתי חברה יקרה שלי מתקדמת בריצה מולי. מאד שמחנו לראות אחד את השנייה. דיברנו קצת והיא המשיכה בריצה. אני שמתי את הנגן והמשכתי שמח וטוב לך מהריצה וכל המפגשים בדרך.
לסיכום הייתה ריצה חזקה בקצב ממוצע של 5:18 דקות לק"מ (20 שניות לק"מ מהר מהמתוכנן). יצאתי מעודד.
עכשיו להתקלח ולאחר מכן לערוך מעט את הפלייליסט.
שבת שלום!