היום רכבתי שעה וחצי על האופניים. יצאתי בחמש ורבע מביתי ומכוון שרציתי מקום מואר ולא רציתי לעשות סיבובים בפארק הלאומי רכבתי על דרך השלום. ידעתי שהדרך לא שטוחה אבל שאתה ברכב או על אופניים חשמליים (עליהם אני רוכב לעבודה) זה הרבה יותר קל. הגעתי עד לפארק וולפסון ואז פניתי שמאלה לכביש הטייסים שידעתי שמגיע עד לדרך לוד בואכה פארק אריאל שרון אהובי.
שוב נוכחתי לדעת שבחמש בבוקר כולם טסים זה פשוט מפחיד אפילו משאיות. דיי קרוב לדרך לוד ראיתי רכב מסחרי שפשוט עמד באמצע הכביש ונהגו שוחח עם נהג של רכב שחנה בצד הדרך. רק בישראל יש לאנשים חוצפה כזאת.
הרגליים עבדו חזק וטיפה כאבו לי השרירים שליד הברכיים. הזכרתי לעצמי שבערב יש לי הליצה וזה לא רעיון טוב להתיש את הרגליים אז הורדתי הילוך. כשהגעתי לדרך לוד עדיין היה מוקדם ולא היה רעיון טוב להכנס לפארק אריאל שרון בחושך אז החלטתי לחזור בחזרה את כל הדרך שעשיתי. בחזור ראיתי שהרכב שעצר באמצע הכביש היה רכב של אגד שהנהגים שלהם אמורים להיות מקצועיים!
הדרך חזור לדרך השלום היתה בעלייה מתונה והרגשתי טוב את השרירים עובדים. מצד אחד זאת הרגשה טובה אבל מצד שני רציתי לשמור קצת אנרגיה לערב. דרך השלום התחילה למזלי בירידה אז הרגליים נחו קצת. הגעתי לצומת שבה פונים לכוון הספארי ונסעתי בדרך הרגילה שלי לפארק אריאל שרון. כשהגעתי כבר התחילה הזריחה שגם היום הייתה אפורה.
עשיתי סיבוב וקיוויתי שהכלבים שרצו לקפוץ לכיווני אתמול לא יהיו שם. התקרבתי לאזור בו היו בזהירות וחשדנות. דרוך לכל התקפה. בסוף הם לא היו באזור. סיימתי סיבוב ויצאתי מהפארק לכוון ביתי. השרירים נתנו עבודה והרגשתי זאת. אני מקווה שההליצה בערב תהיה טובה כמו אתמול ללא כאבים בכלל.
נתראה בערב.