היום לא קמתי לריצה בבוקר מכוון שאתמול בערב בני הבכור שבר את היד והיה במוקד על 23:00 ואז הגיע הבייתה וכאב לו והוא היה מבואס ולכן לא ישן כל הלילה…
בתחילה חשבתי לרוץ מחר, יום חמישי אבל מכוון שאנחנו נוסעים בצהריים לרמת הגולן לא רציתי לנהוג לאחר שקמתי ב4:30 בבוקר. (כן גם בטייפר עדיין קמים בשעות האלו).
כך מצאתי את עצמי יוצא לרוץ בשעה 19:00 ל18 ק"מ שכללו 3 ק"מ חימום בקצב קל, 12 ק"מ בקצב מרתון 5:10 ו3 ק"מ קלים. כמו שהבנתם מהכותרת לא היתה ריצה קלה. ראשית הגוף היה עייף מחוסר השינה בלילה, הרגליים כאבו לי מתחילת הריצה ולקינוח הפארק היה מלא בקבוצות כושר, ריצה, קבוצות הכנה לצה"ל, דתיים שנוסעים באופניים ועושים על האש. היה קצת סימבולי לראות דתיים שאוכלים (חינם) וחילוניים שקורעים את התחת :).
יצאתי מביתי לפארק הלאומי שהתכנון היה לעשות שם סיבוב להמשיך לפארק אריאל שרון מהסיבות שאני מזכיר בכל פעם- רצון לחוסר הסחות דעת בדמות ברזיות וכדומה. מכוון שהרגליים כאבו לי דיי מההתחלה ויתרתי על הרעיון בעיקר בהתחשב בעובדה שהשמש שקעה איך שסיימתי לעשות מתיחות. 4 סיבובים בפארק וזהו לא סיפור כזה גדול.
ההתחלה הייתה טובה ק"מ ראשון (מתוך ה12 בקצב המהיר) בקצב טוב אפילו מתחת למה שצריך למרות שהייתי צריך לעבור בין רוכבי אופניים ועשן של מנגלים. מתחיל ק"מ שני. הברך כואבת מתחיל לחשוב שחייב טיפול דחוף אצל לירן (כרגע קבוע לי רק ביום רביעי כמעט עוד שבוע!) ממשיך לרוץ תוך כדי מאבק ביני לבין עצמי להפסיק או לא. אומר לעצמי תעשה לפחות סיבוב אחד של הפארק ואז נחליט. ממשיך לרוץ ומסיים ק"מ שני בקצב 5:13 שזה בקצה התחום המותר. ממשיך לק"מ נוסף מסיים אותו בקצב דומה. סיימתי סיבוב אחד של הפארק. הרגליים התחממו והכאבים קצת נרגעים. מחליט לעשות עוד סיבוב של 3 ק"מ ולהחליט מה עושים.
יוצא לסיבוב לאחר שטיפת פנים והסיבוב הזה דומה מאד לסיבוב הקודם. בסיבוב הזה הקצבים קצת יותר טובים אבל עדיין בק"מ אחד מהשלושה אני מעל 5:10. אני מתחיל להתעצבן. קשה מאד לרוץ שצריך לתמרן בין מלא אנשים ואפילו קבוצות ריצה שעומדות ומדברות על השביל וחוסמות אותו. אתה לא מצפה מרצים שיפריעו לרצים אחרים. אני מתאמץ מאד לא להתפתות ולעצור בברזיות. הסיבוב שלישי הוא האיטי מכולם. הכאבים חוזרים והמשא ומתן מתחדש. אולי ארוץ עד לביתי בקצב מרתון ואז אוותר על השחרור? זה מפתה אבל אני לא רוצה לוותר כי יש לי נקיפות מצפון לאחר מכן.
טוב החלטתי לא לוותר ויוצא לסיבוב אחרון בפארק. הפעם בנוסף לשאר הצרות בדיוק התפזרו קבותות הכושר אז היו עוד קבוצות של אנשים שהלכו בשבילים וחסמו אותם. הייתי כל כך עצבני שהייתי בטוח שאם בטעות מישהו יגע בי או יחסום אותי אני פשוט ארביץ לו ואפרוק עליו את כל כעסי. למזלי זה לא קרה ואז יצאתי בחזרה לכוון בייתי. הריצה הקלה הייתה קשה ואלו היו 3 ק"מ סיוט.
אני חייב לבדוק מה קורה עם הרגליים זה השלב שבו הן אמורות להתחזק ולא להתפרק. אדבר עם לירן מחר.
מקווה שהריצה בשבת תהייה יותר טובה.
לילה טוב!