היום שוב יצאתי לרכב (אין עדיין אישור לחזור לרוץ). הפעם החלטתי לרכב מביתי ישר לכוון פארק אריאל שלום כדי לא להסתכן ברכיבה בכבישים עם הטייסים המצויים של 5 וחצי בבוקר.
היה קר אבל לבשתי מספר שכבות אז לא היה נורא. רבע ירח האיר את דרכי עד לזריחה שהייתה קצת לפני השעה שש בבוקר. יצאתי מהשכונה שלי על דרך השלום פניתי לכוון הפארק הלאומי וכפר המכביה (דומה לדרך שאני רץ בה לפעמים), משם לכוון אצטדיון וינטר. מהש הדהים אותי שלכל מקום שפניתי היה אוטובוס כלשהו. זה יפה שאוטובוסים מגיעים גם לפנות בוקר לכל שכונה. לאחר שעברתי את אצטדיון וינטר שמתי לב שבכביש אין פנייה שמאלה לכוון פארק אריאל שרון אז פניתי ימינה ועשיתי פניית פרסה בהזדמנות הראשונה. כאן הבנתי שכאשר רצים יש חופש מאד גדול לאן לרוץ. חופש שלפעמים לרוכבי אופניים (שומרי חוק) לא תמיד יש.
השמש התחילה לעלות לאט והשמים נצבעו בכתום ותכלת. הר חירייה נראה כצללית שחורה עם שפיץ כתום (אזור התצפית שמואר באור כתום). פתאום נהיה שקט. אתה במרכז גוש דן אבל כאילו בטבע. השתדלתי לרכב על הילוכי כוח ופחות על מהירות כדי שהרגליים יעבוד יותר קשה. ברכיבות הקודמות סיימתי בלי הרגשה של מאמץ והפעם אלעד רצה שאפעיל את השרירים. זה גרם לכך שרכבתי מרחק קטן יותר וגם המהירות היתה קטנה יותר.
היה לי מאד חשוב לחזור עד השעה 7:00 לביתי ולכן בשלב מסויים העברתי את השעון לתצוגה של שעה במקום של מהירות ומרחק. חשבתי לי מחשבות שונות ואז שוב הסתכלתי בשעון שהראה 6:15 ואז אמרתי לעצמי אין מצב שאני רוכב כל כך לאט. שוב פעם השעון הדפוק הזה… רק אחרי מספר שניות קלטתי שזאת בעצם השעה 🙂 ולא הקצב הרגשתי כל כך מפגר באותו רגע…
סיימתי סיבוב בפארק אריאל שרון ויצאתי חזרה לכוון ביתי. בדרך עשיתי חצי סיבוב בפארק הלאומי שנראה ממש כמו פארק בארופה. והגעתי לביתי בדיוק בזמן.
הרגל הייתה ממש בסדר ולא כאב לי שום דבר. היום יש טיפול פיזיותרפיה שני. נקווה שיהיה בסדר ואוכל לחזור לרוץ.
יום טוב לכולם!