היום רצתי במדבר יהודה באזור נבי מוסא. היתה ריצה קצרה יחסית (16 ק"מ) אבל עבה (500 מטר טיפוס שמרוכזים ב6 הק"מ הראשונים)!!!! הקושי היה שווה בזכות הנוף המדהים שנגלה מפסגות ההרים.
נתחיל קצת לפני הריצה עצמה. כבר הרבה זמן אני רוצה לרוץ בשטח ולא יוצא. על הריצה הזאת שמתי עין כבר מזמן ונרשמתי בדף הארוע בפייס. המתנתי שיתקרב תאריך הארוע כדי לראות איך אוכל לארגן לעצמי טרמפ. לפני כשבוע נפתח שרשור של טרמפים אבל לא הייתה שם הענות. אפילו אנשים שרשמו שהם באים ממקום מסוים לא הגיבו לבקשות שלי.
פתאום לפני מספר ימים הסתבר שיש לנו פגישה של תלמיד- מורה- הורה בבית הספר. עכשיו לך תגיד לאשתך שהריצה הזאת יותר חשובה מלפגוש את המורה של הבן??? אז ויתרתי והתכוננתי נפשית שעוד ריצת שטח לא תצא לפועל.
אתמול בסביבות 8 בערב אשתי מודיעה לי שהפגישה בוטלה בגלל שהמורה חולה! אנרגיה חדשה נכנסה בי וישר רצתי לפייס, העלתי פוסט בדף של הארוע שאני צריך טרמפ מצומת אלוף שדה, בדקתי מי מהחברים שלי מגיע לארוע ושלחתי כמה הודעות בפרטי לאנשים שאני לא מכיר אבל גרים באזור שלי.
במקביל כבר התחלתי לארגן את הציוד: נעליים, ביגוד חם, שלוקר מים וכו… עברה שעה, עברו שעתיים ונדה, כלום, זיפ, שום תגובה… גם חבר שלי שנסע לריצה לא עבר באזור שלי. בסביבות 22:30 כבר השלמתי עם העובדה שעוד ריצת שטח חמקה ממני. פתאום ב22:35 עלה מולי המלאך יאיר מרקוביץ ואמר שמגיע מתל אביב ויכול לעבור דרכי! איזה אושר! מיד החלפנו מספרי טלפון, תאמנו מקום ושעת פגישה (4:15, צומת אלוף שדה). סיימתי להתארגן ונכנסתי לישון את ה4 השעות שנשארו לי. מרוב שימחה לא הצלחתי להרדם…
התעוררתי ב3:15 התארגנתי, התלבשתי, שתיתי תה והכנתי פיתה עם ריבה לדרך (הרגשתי כמו תלמיד בית ספר שיוצא לטיול). ב3:55 יצאתי ברגל לכוון המחלף. הייתי לבוש עם טייץ קצר, גרביי קומפרשון, זקט ריצה ארוך וכובעון ריצה (כמו כובע צמר אבל מנדף). על הגב שלוקר ותיק קטן ביד. הייתם צריכים לראות את הפנים של השומר בכניסה לשכונה שלי שעברתי לידו ב4 בבוקר, פחדתי שיקרא למשטרה 🙂 כשהגעתי לצומת ב4:10 יאיר בדיוק הגיע. הכרנו, הודתי לו על הטרמפ ויצאנו לכוון ההתחלה.
נסענו דרך כביש 431, עברנו בשכונה ערבית, במחסום צבאי ואז במחסום משטרתי. נראה שהם חיפשו מישהו ספציפי. בנבי מוסא נכנסנו לכביש שמוביל דרומה לבסיס. אחריו המשכנו עוד מספר קילומטרים. הפעם אחרונה שהייתי פה היתה לפני כ28 שנים! אז לא היה כביש כזה ובטח לא בסיס עם מבני קבע! רק הפודרה של האבק לא השתנתה עם השנים. בדרך קיבלנו הודעה שהזינוק נדחה משש ורבע לרבע לשבע. גם ככה הקדמנו באיזה חצי שעה אז עכשיו היתה לנו כשעה ורבע להעביר. כשהגענו לנקודת הזינוק היו שם שני רכבים. נעצרנו לידם. בדיוק אז רכב נוסף הגיע נעמד לידנו ואמר בבטחון גמור שהזינוק עוד 2 ק"מ קדימה. הוא היה כל כך בטוח שנסענו איתו. בהמשך נגמר הכביש והבנו שהוא טעה. מדהים איך מישהו עם בטחון יכול לשכנע אנשים ללכת אחריו.
צילמתי קצת תמונות של הזריחה היפה במדבר. דיברנו קצת עם האנשים שהיו שם. חלקם קצת התרעמו היכן המארגנים? ואז בסביבות שש הופיעו שני רכבים ותוך דקות העמידו שולחן עם מים, תה, תמרים, בייגלה, עוגיות, דגלים של החברה המארגנת. פשוט תקתוק! עשיתי חימום קצר. הכנתי את הציוד, עברתי לבגדים קצרים מכוון שהשמש כבר עלתה והתחיל להתחמם. עוד כמה תמונות וברבע לשבע זינקנו. מזל גדול שלא הקדשתי זמן לקרוא לעומק את הפרשי הגבהים בריצה כי יש סיכוי רב שלא הייתי יוצא אם הייתי שם לב.
התחלנו לרוץ ודיי מהר הבנתי שהולך להיות קצת קשה. השביל שעליו רצנו הוביל ישר לרכס הרים גבוהים באופק! קיויתי שאולי יש טעות והשביל משתנה בהמשך. בתחילה ניסיתי לרוץ גם בעליות אבל בשלב מסויים ויתרתי כמו רבים אחרים ועברתי להליכה. תרצתי את ההפסקות ברצון לצלם… ואכן היה נוף מדהים! יש משפט שבסוף כל עליה יש ירידה. כנראה שפה המשפט הנכון הוא בסוף כל עליה יש עוד עליה! עלינו ועלינו כשאני רץ, הולך ומצלם לסירוגין. לאחר 6 ק"מ שבהם טיפסנו 500 מטר! הגענו לפסגה של הר ממנו נשקף נוף מדהים של ים המלח מצד אחד וירושלים מצד שני! וואו.
הצטלמנו והמשכנו. מנקודה זאת הדרך היתה ברובה ירידה ומישור. מכאן גם רצתי עם חבר בשם חמי שאני מכיר מהקייטנה והיה כייף לרוץ ולדבר איתו. ירדנו מההר בדרך שבה הגענו ובשלב מסוים פנינו לכוון מנזר מרסבא. המנזר בנוי על צלע הר בואדי נסתר. אתה רץ ולפתע הוא נגלה לפנייך. איזה מראה יפה! מדהים שבמקום כזה יש חיים!
המארגנים הקימו פה עמדת פריסה עם קולה קרה! שוקולדים, תמרים, עוגיות ומים. עוד צילומים והמשכנו. הדרך חזרה היתה נחמדה ויחסית מישורית. בשלב מסויים התחיל לכאוב לי באזור הצלעות וזה טיפה הקשה עליי לנשום והאט אותי. הסיום הגיע בדיוק בזמן עוד טיפה וכבר היה יותר מידי. יאיר שאיתו נסעתי רץ בדבוקה שהייתה מקדימה וקיויתי שהוא לא בלחץ לנסוע ומחכה בחוסר סבלנות ברכב. למזלי כשהגעתי הוא היה בשלב המתיחות אז הבנתי שזה בסדר והוא עדיין לא לחוץ.
שתיתי קצת, עשיתי מתיחות, ויצאנו חזרה למרכז כמעט באותה דרך. ברכב שמתי לב כמה הנעליים שלי מלוכלכות וכל מה שחשבתי עליו זה שאשתי לא תתן לי להכנס ככה הבייתה!
לסיכום- לא היה קל בכלל אבל המראה מראש ההר הראשון והמראה של המרסבא היו שווים את המאמץ.
תודה רבה ליאיר שבזכותו זה התאפשר!
מחר ריצת שחרור עם הקייטנה.
שבת שלום!