מודיע מראש שזה יהיה פוסט ארוך אז לתשומת לבכם.
אני מניח שכבר כתבתי את זה אבל חייב כהקדמה להבהיר שהפעם האימונים יותר קשים לי מהפעם הקודמת. יש לי פחות מוטיבציה, פחות אנרגיה,פחות תמיכה מהבית. אני גם מרגיש שהכתיבה לא קולחת ומעניינת כמו קודם (לזה יש לי הסבר אני חושב). אני רק בהתחלה וכבר ממש עייף וכל ריצה היא מאבק בין כוחות האור והמוטיבציה לכוחות החושך והפולניות העצלה.
לגביי הכתיבה נראה לי שכאשר התחלתי לכתוב רצתי ריצות ללא קצבים מוגדרים, ללא מרחק שקבוע באופן חד מראש. היו אלה ריצות לנפש וכך גם הכתיבה הייתה לנפש- מחשבות הגיגים ותחושות. ברגע שהריצה הפכה יותר מסודרת, עם זמנים ומרחקים מוגדרים- נקרא לזה יותר "טכנית" נראה לי שגם הכתיבה התחילה להתרכז יותר במרחק, בקצב ובזמן ופחות בתחושות ולכן היא גם פחות מעניינת בייחוד לאנשים שלא מחוברים לריצה. אם תקראו את הפוסטים האחרונים תראו שדיי ניסיתי לא לפרט יותר מידי את הקצב והמרחק.
היום הריצה כללה 2 ק"מ חימום אחר כך 8 סטים של 1200 מ' בקצב 5:10 ואז 800 מ' בקצב קל ואז 2 ק"מ שחרור. יתכן שבגלל שהמקטעים היו ארוכים יחסית אז יצא לי גם לחשוב, להרגיש וכדומה ולא להתסכל כל שנייה על השעון.
נתחיל מזה שלמזלי אני גרוע בחשבון אז מראש חשבתי שזאת ריצה של סה"כ 18 ק"מ ולא 20 כפי שהייתה. זה נראה הבדל קטן אבל פסיכולוגית זה הבדל גדול. בגלל החג יכולתי לקום מאוחר יחסית (6). השעון צילצל והיה לי ממש קשה לצאת מהמיטה. כבר התחלתי לנסות להמציא תרוצים למה לא רצתי אבל לבסוף קמתי ויצאתי למרות חוסר המוטיבציה. לשמחתי כבר היה אור בחוץ ואפילו ירח כמעט מלא בשמים (כן בשש וחצי בבוקר!) זה שיפר מאד את מצב רוחי!
התחלתי בריצת החימום חושב שעדיין לא נרשמתי למרתון ולא הזמנתי טיסות ומלון ולמרות שזה עוד חצי שנה צריך להתחיל לדאוג לדברים האלו. אולי זה גם יוסיף למוטיבציה ולמחוייבות. אדבר על זה עם אלעד. בגלל שהייתי שקוע במחשבות לא שמתי לב לשעון ופתאום אני מגלה שאני רץ קצת מהר מידי. זה מעודד שקל לי לרוץ בקצב יחסית מהיר.
הגעתי לפארק שהיה דיי מלא באנשים ושמחתי לגלות שתיקנו את הברזייה שממוקמת בכניסה לפארק. כך לא צריך להכנס יותר פנימה כדי לשתות לאחר המתיחות הקצרות. 3 המקצים הראשונים היו בסדר. לא היה קל אבל גם לא קשה מידי. אבל שמתי לב שאני צמא כל הזמן וניסיתי להבין האם אני באמת צמא או שפשוט קשה לי ואז הגוף / מוח יודע שבבריזיה נחים ובכוונה מייצר תחושת צמא. במרוצים ובריצות ארוכות נהוג לשתות כל 5-7 ק"מ היום הייתי צמא כל 3 ק"מ בערך.
מהמקצה הרביעי התחיל להיות קשה יותר פיזית אבל בעיקר מנטלית. משום מה נכנסתי לסוג של דכאון. במקום להתעודד שעברתי כבר חצי מהדרך התבאסתי מזה שעשיתי "רק" חצי מהדרך. היה שלב אפילו שממש שקלתי ברצינות לעצור בצד. אולי זה הצד הפולני שמרגיש שהוא מפסיד לאחרונה במילחמה נגד הצד מלא המוטיבציה והוציא את כל התותחים הכבדים. לא יודע מאיפה נחת עליי "מר אופטימיות" הדכאון הזה. כנראה שהצד החיובי הרגיש גם את ההתקפה והוציא גם הוא את האייסים. במקצה השישי תחושה היאוש חלפה ובמקומה התגנבה אופטימיות- נשארו רק עוד 2 מקצים וזהו! בשלב זה העדפתי להתעלם מכך שלאחריהם יש עוד 2 ק"מ חזרה הביתה…
בשלב מסויים הבנתי שיש סיכוי שאשתי תגיע לפארק לרוץ גם היא ואז אולי אוכל לחזור איתה הביתה (ברכב). אמנם זה ידרוש לעשות עוד סיבוב ריצה בפארק אבל בקצב איטי… מה שכן היתה לי תחושה שאם אראה את הרכב שלנו בחניה של הפארק באותו רגע אפסיק לרוץ. לכן בסתר ליבי קיויתי שהיא תגיע מאוחר יותר.
הגעתי למקצה האחרון! התמלאתי מוטיבציה! השרירים לא ממש השתתפו בחגיגה אבל מההכרות עם הגוף שלי ידעתי שברגע האמת הם יבוא לקראתי. יתכן שבשל העצירות הרבות לשתייה הם התקררו קצת ולכן היו נוקשים. הסיבוב הגדול בפארק הוא ממש נחמד. ברובו מישורי ובשטח פתוח. יש 2 עליות ואזור מיוער אחד. אחד הדברים הקשים בריצה בקצבים משתנים בפארק הוא שלפעמים יוצא שצריך להתחיל לרוץ מהר באמצע אחת העליות או באמצע האזור המיוער מכוון שיש שם בעיית קליטה של השעון ואז הקצב בשעון איטי יותר ממה שאתה באמת רץ. זה גורם לך לרוץ מהר יותר כדי לעמוד בקצב הנדרש וכשאתה עייף זה קשה!
כמובן שהיום יצא שהתחלתי את המקצה האחרון ביער! התחלתי לרוץ והקצב בשעון לא זז כמובן. אני מכיר את התופעה אבל בכל זאת קצת הלחיץ. ניסיתי להגביר אבל הגוף לא ממש שיתף פעולה. מזל שסוף המקצה היה מחוץ ליער אז השעון התעדכן וסיימתי בדיוק בקצב הרצוי. סיימתי מותש וסחוט. רצתי לכוון הכניסה לפארק מתפלל שאשתי תגיע בדיוק באותו רגע :). לצערי היא לא הגיעה וגם לא הגיבה להודעה שלי. אז התחלתי לרוץ הביתה ופגשתי אותה בדרך…
לסיכום היתה ריצה קשה מנטלית וגם פיזית אבל החוכמה היא להתגבר. נראה מה עושים כדי להעלות את המוטיבציה. לפחות יצא פוסט מלא רגש…
חג שמח והמשך שבוע טוב