היום רצתי בפעם הראשונה עם המאמן שלי אלעד! למרות שאני מתאמן אצלו כמעט שנה. למזלי הרע (או הטוב לאחר הריצה היום…) אלעד נפצע איך שהתחלתי להתאמן אצלו ולא יצא לנו לרוץ ביחד.
הוא בחר שנרוץ ריצת שטח. אורך המסלול היה 24 ק"מ. מאד חששתי מהריצה מכוון שבזמן האחרון הרגליים שלי לא במיטבן אני גם יודע שאלעד לא מתפשר ואי אפשר לעשות אצלו הנחות. כמובן שלרוץ בשטח זה יותר מאתגר (ככה אלעד אומר אני קורא לזה יותר קשה). בנוסף לכל אתמול ישבתי שעתיים על הברכיים בהרכבה של שידה של איקאה וגיליתי תוך כדי שכל כלי העבודה שלי בבית ממש לא שווים (מברגה שלא נטענת, מברגים שהראש שלהם מתעקם, ועוד…) ובערב ארוחת ערב משפחתית חגיגית שכללה בשר ואלכוהול. מתכון מנצח לריצה מעולה 🙂
נפגשנו ב6:00 בהדר יוסף ויצאנו צפונה למסלול של ירקון מזרח. לבקשתי התחלנו לאט כדי לחמם את הרגליים. להפתעתי אולי בגלל ההתרגשות והאדרנלין הרגליים לא כאבו. לאט לאט הגברנו והרגשתי טוב. היה גם מזג אוויר מעולה.
9 הק"מ הראשונים זרמו מעולה ורוב הזמן היינו קרובים לקצב 5:30 (הטווח של הריצה היה 5:30-5:50) למרות שאלעד ניסה לשכנע אותי שאנחנו ב5:40. (אני כבר מרגיש מתי אני מהיר יותר ומתי פחות) לאחר 9 ק"מ הריצה בשטח התחילה לתת את אותותיה. הקרקע הלא אחידה (מיד פעם גם חול) והשינויי בתוואי (עליות, ירידות) גרמו לכך שהתחלתי להרגיש את הרגליים ולא עברנו אפילו חצי מהדרך!
בחלק מהדרךהרגשתי שאנחנו לא ממש יודעים איפה אנחנו רצים וזה כנראה גם השפיע פסיכולוגית. לקראת הק"מ העשירי הגענו לאזור של תע"ש ברמת השרון שם שמענו מוזיקת טראנס בקולי קולות. כך באמצע הריצה זכינו למסיבה! מה שמדהים היה המיקום המעולה שבחרו המארגנים. אזור מלא צמחייה שלא נראה משום כיוון ומאפשר פרטיות גמורה! עשינו סיבוב מלא מסביב למקום המסיבה וחוץ מלשמוע את המוזיקה לא ראינו כלום. בשלב מסוים אמרתי לאלעד שאולי מגיעים למסיבה בצניחה 🙂
לאחר כ11.5 ק"מ הסתובבנו למרות שלא הגענו לחצי המדוייק. בשלב הזה כבר ממש הרגשתי את הרגליים. גם כתף ימין התחילה לכאוב (כנראה בגלל ההברגות של הברגים אתמול) והריצה הפכה למבחן פיזי וגם מנטלי. לקחתי סוכריות לאנרגיה ומלח נגד התפסות השרירים וקיוויתי לטוב. אלעד היה במצב רוח טוב ורקד לצלילי המוזיקה. לצערי למרות שבדרך כלל אני אוהב מוזיקת טראנס לא הצלחתי להשתתף בשמחה.
מזל שמזג האוויר היה מצויין ולא היה חם. אם היה לי חם אז יכל להיות עוד יותר גרוע. בשלב מסויים עברנו מלרוץ אחד ליד השני לאחד (אני) מאחורי השני (אלעד). התרוץ הרשמי היה רצון לתת לכל רוכבי האופניים לעבור (היו דיי הרבה כאלו) אבל האמת שמרגע לרגע היה לי יותר קשה… אלעד ניסה לדבר איתי ולצחוק עליי אולי בנסיון להסיח את דעתי אבל אני שגם ככה לא תמיד שומע הכי טוב התחלתי להתכנס בעצמי ולהתפלל שזה רק יגמר…
הגענו לק"מ ה18, הפסקת שתייה- לא נשאר עוד הרבה- מנסה להכניס לעצמי אופטימיות ואנרגיה. מתחילים לרוץ לפתע כאב שורף ברגל שמאל- מזכיר הרגשה של קוץ. עוצרים רגע אני מוריד את הנעל לא רואה כלום. ממשיכים ושוב אותה הרגשה מוריד את הגרב ונראה כאילו הולכת להיות לי יבלת. אין מה לעשות בשלב זה. גורב את הגרב וממשיכים קדימה. אלעד מנסה לגרום לי לרוץ לצידו. אני מנסה אבל לא מצליח להשאר לצידו לאורך זמן. בכל ק"מ שעובר אני מרגיש כאב חדש במקום אחר.
ק"מ 21.5 אנחנו מגיעים לאסותא. אני יודע שמכאן זה 2 ק"מ עד להדר יוסף ומבין שנצטרך להוסיף עוד 500 מ' בסוף – איזה כייף לי ולא ידעתי! ק"מ וחצי לסיום עולים על השביל הסלול. אני מנסה להגביר ולהצמד לאלעד הפקודה יוצאת מהראש אבל לא ממש מגיעה לרגליים. ק"מ לסיום אלעד מנסה לדרבן אותי ואני שבדרך כלל יש לי סיום חזק מרגיש לפתע שאני עומד להקיא! אני אומר לאלעד שאני לא יכול להגביר- הוא קולט את המצב ולא נלחם בי. עוברים את הברזיה של הדר יוסף- עוד מבחן מנטלי לסיום! זה ממש קשה לדעת שכרגע עברת את נקודת הסיום ועדיין צריך להמשיך. ממשיכים עוד כ 250 מ' ומסתובבים. אצלי השעון מצפצף ל24 ק"מ אצל אלעד יש עוד כ 200 מ'. אלעד שומע את הצפצוף ובודק אם אני מפסיק או ממשיך. אני ממשיך למרות שהפסקתי את השעון.
לסיכום- הייתה ריצה קשה שהוכיחה לי שאני חייב לחזק את הרגליים וגם לטפל בהן (אולי הפעם אעשה משהו בנידון לשם שינוי), ריצה שהוסיפה לחוזק המנטלי שלי מצד אחד והראתה לי שיש עוד הרבה דרך עד שאוכל לרוץ מרתון שלם בקצב המתוכנן מצד שני.
כל הגוף כואב אבל אני שמח שעמדתי באתגר ואפילו עמדנו במסגרת הקצבים – 24 ק"מ בקצב ממוצע 5:42 – אני מרוצה. מקווה שגם אלעד.
שיהיה שבוע טוב!