היום חיכה לי אתגר חדש- ריצת 16 ק"מ בקצב 5:30-5:45 דקות לק"מ. המרחק לא מהווה אתגר אבל המרחק בשילוב המהירות הווה אתגר מכוון שבזמן האחרון לא רצתי בקצבים האלו.
הגעתי להדר יוסף ב5:40 מעט חושש ונפגשתי עם חברי קבוצת הריצה שלי. מקווה שיהיה מישהו שם שירוץ בקצב שלי. אחד החברים שבדרך כלל רץ בקצבים האלו מודיע שהוא טיפה פצוע אז הבנתי שזאת תהיה ריצת בדד… התחלנו לרוץ. בתחילה עוד הייתי עם החבורה העיקרית אבל אז התחלתי להגביר.
משהו בשעון לא נראה לי כי בתחושה רצתי יותר מהר ממה שהשעון הראה. אחרי שרצים תקופה כבר יש תחושה באיזה קצב אתה והשעון ממש לא תאם לתחושה. ככל שעבר המרחק הבנתי שבריצה הזאת לא אוכל לסמוך על השעון. מצד אחד זה קצת ביאס מצד שני זה אימון טוב לראות איך אני מרגיש קצבים וגם אימון למקרה שיהיו בעיות בתחרות. במחשבה לאחור מה שקרה הוא שכנראה הפעלתי את השעון לפני שממש התחלתי לרוץ ואז הקצב ההתחלתי היה מאד איטי (מפני שעמדתי) והשעון היה מכוון לתצוגה של קצב ממוצע של כל הריצה במקום קצב ממוצע של כל קטע (כל ק"מ) ולכן התצוגה לא תאמה לריצה.
לא היה קל מפני שהתחושות לא היו מדויקות ורצתי ריצה מאד לא חסכונית באנרגיה. הקצבים נעו בין 5:16 ל5:55 וזה ממש לא טוב לריצות ארוכות (ב16 ק"מ זה עוד לא נורא כל כך). בריצות ארוכות יותר צריך להתאפס על קצב מסוים ולהיות קרוב מאד אליו.
מפני שרצתי את רוב הדרך לבד יכולתי להתרכז במה שקורה סביבי. ראשית נראה שכל תל אביב יצאה היום לרכב או לרוץ וזה מראה מדהים! מכל עבר זרמו אנשים לכוון האזור שבין אסותה להדר יוסף. החנייה בהדר יוסף מעולם לא היתה כל כך מלאה. בשלב מסוים חשבתי שכל קבוצות הריצה קבעו היום לרוץ בהדר יוסף במקום בנמל.
בקטע מסוים ראיתי רץ יורד מהמסלול וניגש לברזיה שלא פעילה. זה הזכיר לי ריצה אחת שהייתי בה מאד צמא והגעתי בדיוק לברזיה הזאת ואיזו אכזבה הרגשתי שהיא לא עבדה! זה קטע פסיכולוגי שיכול לשבור אותך. (למרות שבגני יהושוע יש ברזיה כמעט כל 500 מטר).
שוב ראיתי את כל טיפוסי הריצה המצויים- המאצו בלי החולצה, האמזונה שרצה יחידה עם קבוצת גברים, ההוא שרץ בניפנופי ידיים מצחיקים והיום ראיתי בחור שממש יכלו בברור לראות שיש לו רגלי איקס. כלומר הוא- רץ עם ברכיים מאד קרובות ואז נראה שמהאגן כלפי הברכיים הרגליים באלכסון פנימה ומהברכיים ומטה הן באלכסון החוצה. למרות זאת הוא רץ ממש מהר!
קטע נוסף שיש הוא רצים שבוחנים אחד את השני. הרבה מהרצים רצים עם כובעי מצחייה ואז רואים רק את העיניים. זה הזכיר לי את המקור להצדעה הצבאית שהגיע מזה שאבירים היו באים אחד מול השני ואז מרימים את מגן העיניים עם היד כדי להראות שהם ידידותיים.
לסיכום הריצה- היה קשה אבל עמדתי בקצביים הרצויים. לקחים- לא להפעיל את השעון מוקדם מידי. לכוון את השעון למדידית המהירות בכל קטע ולא ממוצע כללי (את זה עושים בתחרויות).
גמר חתימה טובה לכולנו!