היום הייתה ריצה קשוחה! רצתי 5 ק"מ לחימום ולאחר מכן 10 ק"מ בקצבים 5:00 ו 5:20 לסרוגין כל ק"מ כך שבממוצע רצתי בקצב 5:10 ולקינוח עוד 5 ק"מ בריצה קלה לשחרור.
התחלתי בריצה קלה ולאחר כק"מ אזור הפציעה התחיל לכאוב מעט. האינסטינקט הראשוני היה לעצור. אבל החלטתי להמשיך ולראות מה המצב של הברך. המשכתי משתדל מאד לא לרוץ מהר מידי כדי לשמור כוחות להמשך.
השעה הייתה רבע לחמש, השמיים היו ממש בהירים והיה קר!!! בדרך לפארק עברתי איש מבוגר שאני פוגש הרבה בדרך. הוא הולך ועושה כל מיני תנועות עם הידיים כנראה סוג של התעמלות אבל מה שמצחיק אותי כל פעם הוא שהוא ממש מופתע כששומע שאני מאחוריו ופונה בבהלה כאילו שהוא חשב שהוא האדם האחרון על כדור הארץ ופתאום הופיע עוד אחד. רצתי בדרך הארוכה דרך כפר המכביה ונכנסתי מהכניסה המרוחקת ביותר. כך הגעתי לפארק כמעט לאחר 5 ק"מ. אז עלה בי הרעיון של לרוץ סיבוב בפארק ואז לצאת ל2 ק"מ מחוץ לפארק ולחזור בחזרה ולעשות עוד סיבוב. זה פתר 2 בעיות: 1. אני נשאר באזור הפארק ואם יכאב לי לא אצטרך ללכת הרבה ברגל חזרה. 2. אני עדיין שובר את המונוטוניות של הסיבוב בפארק ע"י יציאה ממנו.
עשיתי חימום טוב עם דגש על מתיחות של השרירים הבעייתיים ויצאתי לדרך. ק"מ ראשון בקצב 5:00 – מרוב לחץ פתחתי מהר ומיד האטתי כדי לא להגזים ולהחמיר את הפציעה. סה"כ עבר בסדר לא נורא בכלל. ק"מ שני בקצב 5:20 זה כבר קל 🙂 הייתי צריך לשים לב ולהיות מרוכז כדי לא לרוץ לאט מידי וכך הק"מ עבר לי ממש מהר. עוד אחד מהיר בפארק ואז יצאתי לכוון אצטדיון וינטר. משום מה זכור לי ממש לטובה שהדרך מחוץ לפארק עוברת ממש מהר. הפעם כמו שקרה לי ביום שני שוב הדרך לא נגמרה! סה"כ 2 ק"מ אבל המטרים בשעון לא זזו. כשסוף סוף הגעתי לנקודה בה הייתי אמור להסתובב הייתי חייב לעצור לדקה להתאושש. בחזרה כבר היה יותר קל.
סיימתי את עשרת הק"מ המהירים ועכשיו נשארו רק 5 ק"מ לאט בחזרה הביתה. תכננתי לעשות שליש סיבוב של הפארק ולצאת לכוון ביתי. בדרך עברתי ליד השרותים בפארק וראיתי את אחד מאנשי התחזוקה. חשבתי שאולי זה הבחור שנתן לי את השקית ורציתי להגיד לו תודה אבל כשהתקרבתי ראיתי שזה לא הוא. המשכתי לרוץ מקווה שהכאבים לא יופיעו שוב.
הגעתי בשלום חזרה לביתי. מאד שמחתי שעמדתי בקצבים למרות שבדרך כלל הכאבים מופיעים לאחר הריצה ולא במהלכה.
שיהיה יום מקסים! בשורות טובות!