היום רצתי בחצי מרתון ת"א השלישי שלי. עד היום לא הלך לי בשבירת שיאים בת"א. מי שעקב אחרי הבלוג שלי יודע שכל ההכנות לקראת חצי המרתון הזה לוו בכאבים, פציעות, חוסר מוטיבציה ומשברים מנטליים.
כבר הייתי מוכן לוותר אבל המאמן והאדם המדהים אלעד זינגר לא ויתר האמין בי ואמר בחוכמה שלוותר תמיד אפשר. בכל מהלך התקופה הוא מצא את המילים והדרך לגרום לי להמשיך להתאמן כדי לעמוד ביעד שהצבנו. אם זה אומר להוריד ריצה אחת ולהמיר בשחייה, אחר כך להמיר עוד ריצה בריצה במים. הוא ידע איך לשנות את התוכנית כדי להביא אותי למטרה במגבלות שהגוף שלי הציב (ואולי גם קצת המוח).
כשעמדתי על קו הזינוק היום הייתי סקפטי אבל שוב פעם מסתבר שהמאמן יודע על מה הוא מדבר… פתחתי בקצב 5 אבל אז הרגעתי וירדתי לקצב 5:12 בו התמדתי רוב הדרך. לריצה היום הגיעה איתי יעל – חברה טובה שלה זאת פעם ראשונה במירוץ למרות שהיא רצה כבר הרבה שנים. אתמול בערב הסברתי לה את תוואי המסלול שזכרתי (עליות ירידות וכו..) אך בזמן המירוץ נוכחתי לדעת שכנראה הייתי בהכחשה ולכן שכחתי כמה עליות בדרך. בגלל תיאור המסלול השגוי שלי היו לי נקיפות מצפון וכל הדרך דאגתי לה (למרות שהיא רצה מהר יותר ממני) בגלל זה רצתי בצד שמאל כדי שאראה אותה כשחולפת על פניי בדרך חזרה.
לא ראיתי אותה וקצת דאגתי. דאגתי התגברה כשברחוב אבן גבירול ראיתי זוג מבוגר עם שלט "יעל האלופה" וחשבתי שאלו הם הוריה. אם הם עדיין כאן זאת אומרת שהיא לא עברה עדיין… זה גרם לי לרצות להגיע מהר לקו הסיום. בסוף מסתבר שאלו לא היו ההורים שלה 🙂
לא הי לי קל היום- החום בשילוב המהירות והעובדה שהורדתי קצת בעומס האימונים לאחרונה גרמו לכך שהיה לי קשה מבחינת הכושר (הנשימה) ודווקא הרגליים לא כאבו בכלל! כנראה שבאמת האדרנלין של המרוץ פעל (וגם בזה אלעד צדק). כמו פולני טוב קיטרתי כל הדרך וחשבתי על סיבות לפרוש עד שלבסוף בק"מ ה17 תפסתי את עצמי ואמרתי- "יא בכיין יש לך עוד 4 ק"מ לסיים, לא כואבות לך הרגליים ואתה מתמיד בקצב שקבעת לעצמך אז מה הבעייה שלך? עכשיו תקח סוכריית אנרגייה תשתוק ותמשיך לרוץ".
העידוד הזה החזיק מעמד עד לעלייה לגשר רוקח 🙂 שם נלחמתי בעצמי לא לעצור בעמדת השתייה כמו שעשיתי בשנה שעברה והייתה אחת הסיבות שלא ירדתי מהשעתיים. מהגשר רואים את כביש איילון עובר מעל שדרות רוקח וזה נראה כמו שער הסיום הבעיה היא שהשער נמצא כ600 מטר משם ויש הרגשה כאילו הסוף לא מגיע… אתה רץ ורץ והסיום מתרחק. השנה בניגוד לשנה שעברה אמרתי לעצמי אתה נותן הכל עד הסיום ולא מרפה…
כשעברתי את קו הסיום הרגשתי שאני עוד שנייה מתעלף. ראיתי בקבוק מים. שאלתי מישהו אם זה שלו וכנראה שלא נראיתי כל כך טוב כי הוא מיד נתן לי אותו. שפכתי חצי בקבוק על הראש ואת החצי השני שתיתי וניגשתי לאסוף את המדליה שעבדתי בשבילה כל כך קשה. הייתי כל כך גמור שחלפתי בטעות על פני הבחורה שחילקה את המדליות ונאלצתי לחזור קצת לאחור. למזלי קבעתי עם יעל ליד הדוכן של פיוז טי ועד שהיא הגיע שתיתי כליטר פיוז טי 🙂 מדהים כמה המשקאות האלו טעימים יותר כשחם…
והתוצאה? 1:50:45 שיפור של 3 דקות ו20 שניות מהשיא הקודם! איזו גאווה ואושר!
אז מה קורה עכשיו? אני מוריד מינון בריצות למצב של שימור כושר, ממשיך בשחייה ואימוני חיזוק עד לתחילת האימונים למרתון הבא בשנה הבאה!
שבת שלום לכולם!