לאחר זמן רב שבו אני רץ ריצות שמשלבות ריצה והליכה כגון סיורי ריצה או אימונים עם מתאמנים פרטיים הרגשתי שאני ממש חלוד וחייב לצאת לריצה בשבילי. הפעם האחרונה שרצתי ריצה כשזאת היתה לפני 3 שבועות. אז היתה ריצה טובה מאד הפעם הייתה לי הרגשה שיהיה שונה.
אני רשום לחצי מרתון הבוזולה ב4.10 אם הייתם שואלים אותי לפני 3 שבועות האם אני צריך להתאמן כדי לרוץ חצי מרתון הייתי אומר שלא. אז שמתי לב שבעצם מהמרתון באפריל הורדתי בכמות הריצות שלי, אני פחות מקפיד על התזונה ושעות השינה. מה שהוביל כמובן לשינוים במבנה הגוף שלי 🙂
לכן החלטתי לקחת את עצמי ברגליים ולהתחיל להכין את גופי לבוזולה…
היום התחלנו (בעצם התחלנו ב15.8 אבל עכשיו יצא לפועל) והחלטתי לרוץ שעתיים כדי לתרגל זמן רגליים של חצי מרתון. כרגיל יצאתי לפארק אריאל שרון אהובי (דרך הפארק הלאומי – חביבי). אתמול בערב אכלתי קצת פחמימות (לא מספיק) ולצערי ממש לא ישנתי טוב. התעוררתי בערך ב3:30 ומאז עד ההשכמה הסופית ב5:30 ישנתי והתעוררתי לסרוגין. היה שלב בזמן התארגנות הבוקר שכמעט נכנעתי וחזרתי לישון.
תמיד כשאני יוצא לרוץ הק"מ הראשון קשה לי ומשמש כחימום מנועים לשאר הריצה. היום שמתי לב כבר מההתחלה שהולך להיות קשה. היה לח מאד והרגיש כאילו אין מספיק חמצן באוויר למרות שלא היה חם מאד. לאחר כ 3 ק"מ הגעתי לפארק הלאומי. שטפתי פנים עשיתי קצת מתיחות וקדימה לכוון אריאל שרון.
כעבור עוד 2 ק"מ הגעתי לפארק אריאל שרון שבמבט ראשון נראה כרגיל. התחלתי לרוץ במסלול ההקפי לאחר כק"מ פתאום הרחתי ריח שרוף חזק. מסתבר ששרפו שם קוצים ממש קרוב לכביש עליו רצתי. זה הקשה עליי לנשום. לאחר כק"מ הסתיים האזור השרוף. השמש היתה בשמים והתחילה לחמם. לצערי היתרון של הפארק הוא גם החסרון שלו- אין כמעט ברזיות. מצד אחד אין את הפיתוי לשתות כל דקה מצד שני בעייתי בחודשי הקיץ.
בגלל החום והלחות קשה היה לי להתלהב מהנוף מסביב והייתי עסוק במלחמה בין הראש שרצה לוותר והגוף שאמר אני יכול להמשיך. תוך כדי הריצה ראיתי גבר מבוגר שנראה בכושר הולך ואומר שלום לאנשים כשהגעתי אליו הוא התחיל לרוץ איתי. סיפר לי שהוא בן 65 בעבר רץ במהירות אבל נאלץ להפסיק בשל פציעה. היה רץ הרבה באזור אבל הפסיק והיום זה סיבוב נוסטלגיה. רצנו ביחד כ2-3 ק"מ ואז הוא רץ לכוון אחר. היה נחמד שלרגע הראש שלי לא היה עסוק בלבכות כמה קשה לו.
השלמתי את ההקפה של ה5 ק"מ והגעתי לברזיה. שם עמדה ילדה כבת שנתיים עם אביה. היא הסתכלה עליי וחייכה אז נופפתי לה לשלום. היא התקדמה וכל הזמן נופפה לי החמודה. נופפתי לה בחזרה ואמרתי לה שנתנה לי אנרגיה. שטפתי את הראש שבער מהחום, הרטבתי את הידיים ואת העורף, שתיתי קצת ולקחתי חצי ג'ל. (חצי השארתי ל5 ק"מ האחרונים). התחלתי סיבוב הקפי נוסף. האנרגיה שקיבלתי מהעצירה והתינוקת הספיקה בדיוק לחצי ק"מ. שוב היה קשה לנשום, היה חם ובעיקר לח.
התחלתי להפעיל על עצמית טכניקות שאני מפעיל על מתאמנים שלי- עשיתי בדיקת מערכות- ראש כואב- לא, ידיים כואבות – לא, בטן כואבת- לא, צד כואב- לא, רגליים כואבות מאד? – לא. אז אם הכל לא, תמשיך לרוץ ותפסיק ליילל. התחלתי לסמן מטרות באופק- עד העץ השלישי, עד התלולית אפר.
החצי השני של ההקפה הוא כביש שבעבר היו עצים משני צידיו (כמו בשדרה) ולכן היה מוצל. אנשי הפארק עקרו את העצים מצידו האחד וכך רק חלק מהכביש מוצל וגם זה תלוי במיקום השמש. ניסיתי לרוץ בצד המוצל כמה שיותר. לצערי זה היה גם הצד שקרוב לשריפה. בדרך חזרה חוש הריח שלי היה בבלאגן גדול. מצד אחד ריח שרוף, מצד שני היו ריחות של עצי תבלין וריחות נוספים של עצים. זה מדהים לראות כמה זה השפיע על הריכוז שלי.
סיימתי עוד הקפה והייתי כבר בערך ב15 ק"מ ולאחר 1:30 שעות ריצה. חשבתי שזה יעודד אותי אבל הייתי כבר דיי מותש. כנראה שאם מתאמן שלי היה אומר לי שזה מצבו הייתי אומר לו להפסיק את הריצה. לקחתי חצי ג'ל. שטפתי פנים, עורף וידיים. וקדימה לכוון ביתי דרך הפארק הלאומי. הגעתי לפארק בק"מ ה17. בשלב זה חשבתי אולי להמיר את הריצה של השעתיים ב20 ק"מ – הזול מביניהם. אבל מכוון שהיה ברור לי ש20 ק"מ יגיע קודם החלטתי לדבוק בתוכנית המקורית. שקלתי אולי לסיים את כל הריצה בפארק ואז ללכת הביתה אבל כשנזכרתי שהמרחק הוא 3 ק"מ שרובם בעליה לא מוצלת החלטתי לצמצם כמה שיותר לכוון הבית.
בכניסה / יציאה מהפארק שוב עצירה- שטיפות פנים, עורף, ידיים ויאללה עוד כ20 דקות ריצה. האנרגיה החזיקה מעמד כ300 מטר. למזלי עדיין רצתי באזור מוצל והיה מן משב רוח שטיפה דירבן אותי. 19 ק"מ! עוד כ10 דקות ריצה. פה התחיל המאבק הסופי. ריצה בעלייה קטנה אך בשמש. כשמתאמנים למרתון אומרים לך כשקשה תתחיל לרוץ מק"מ לק"מ. פה זאת היתה ריצה מ100 מטר ל100 מטר. הגעתי לכניסה לשכונה שלי וזה נתן לי קצת מוטיבציה כי אי אפשר להשפך לעיני השכנים :). 2:00 ריצה!! 20.34 ק"מ!!
עשיתי זאת למרות שהראש לא היה חזק מספיק – כן גם למאמנים יש ימים כאלו!
החלק הכי טוב בריצה היה שבזמן שהלכתי לגינה קרובה כדי לעשות מתיחות פגשתי שם מישהו ששירת איתי בצבא ולא ראיתי אותו כ20 שנה!!! איזה עולם קטן.
שבוע טוב!