שלום לכם,  כדי לא לגרום לכם לברוח מהבלוג בגלל עודף האופטימיות שהקרנתי בשני פוסטים האחרונים אני רוצה לספר לכם שלא הכל ורוד כל כך.

אתמול שמתי שעון לרבע לחמש כדי לרוץ 12 ק"מ. התעוררתי, קמתי ומיד חזרתי לישון כשהתירוץ הוא ש"כואבת לי הרגל ותפוס לי קצת הצוואר". אבל האמת היא שפשוט לא היה לי כוח. כל אתמול הסתובבתי ברגשות אשם ולכן היום קמתי ברבע לחמש התלבשתי ויצאתי לרוץ.

הפעם בניגוד לריצות הקודמות השעון צפצף והראה שאני לא בקצב מהדקה הראשונה! כל הדרך שיננתי לעצמי "המרחק הוא המטרה", "המרחק הוא המטרה". למזלי החלטתי להוסיף ק"מ בתחילת הריצה לקטע שבין ביתי לפארק ואז נחסכה ממני עוד קצת ריצה בפארק. שלא תבינו לא נכון אני מאד אוהב לרוץ בפארק אבל ככל שהמרחק גדל צריך לרוץ עוד ועוד סיבובים וזה קצת מייאש.

אז אחרי שהראתי לכם שלא הכל ורוד בכל זאת חייבים לשמור קצת על אופטימיות. למרות הריצה קשה והצפצופים של השעון המטרה הושגה ורצתי 12 ק"מ בקצב של 5:50 ק"מ לדקה שזה קצת איטי ממה שאני מתכנן אבל "המרחק הוא המטרה".

שיהיה לכם יום נפלא נתראה בריצה הבאה.