לאחר 3 ימי מנוחה שנראו כמו נצח רצתי היום 26 ק"מ שמתוכם 16 ק"מ היו אמורים להיות בקצב המרתון 5:41. (5 ק"מ ראשונים ואחרונים היו חימום / שחרור) מבחינת אלעד זה היה האימון הכי חשוב השבוע אפילו יותר מהריצה הארוכה (המסכמת) בשבת!
מאד חששתי מהריצה לא בגלל המרחק או הקצב אלה בגלל שהרגליים כל הזמן כואבות לי ועדיין מרגיש קצת תפוס ולא רציתי להפסיק עוד ריצה באמצע ולהכנס לדיכאון.
התעוררתי ב3:00 והתלבטתי האם ללבוש את גרבי הקומפרשיין על התאומים, והאם לשים משחה ממחממת על השרירים הכואבים והאם לרוץ עם גופיה או חולצה? לבסוף הוחלט- רצים עם הקומרשיין, לא שמים משחה ורצים עם חולצה ואת הגופיה שומרים לשבת.
ברבע לארבע התחלתי לרוץ מהדר יוסף במסלול הרגיל-הדר יוסף – אסותא- חזרה להדר יוסף- ריצה לנמל- ריצה לתל ברוך וחזרה עד להדר יוסף. במגרש החנייה פגשתי את אלן ואיילת שגם רצים לאמסטרדם אך הרבה יותר מהר ממני הם רצו את אותו אימון אך העדיפו לרוץ לכוון הנמל בלי לרוץ לאסותא ובנמל לרוץ לכוון יפו במקום לתל ברוך. (כל אחד והעדפות שלו).
כשהגעתי חזרה לאזור הדר יוסף פגשתי בגדי רץ נוסף לאמסטרדם. היה נחמד מאד לפגוש אותו כי הוא איש טוב, חייכן ומאיר פנים. התחלתי לאט ובזהירות וכל כאב הלחיץ אותי אבל לאט לאט רוב הכאבים התפוגגו. הגברתי את הקצב כל ק"מ ואחרי 5 התחלתי לרוץ בקצב 5:40. בתחילה לקח זמן להתניע אבל לאחר כמה מאות מטרים שמתי לב שהדבר היחיד שמעכב אותי זאת החשכה שמונעת ממני לראות טוב את המסלול.
סיימתי את ק"מ הראשון בקצב של 5:37. ידעתי שאלעד לא יהיה מרוצה אבל למרות זאת המשכתי באותו קצב. כל 4 ק"מ עצרתי לשתות וקיוויתי שהעצירות לא יקררו את השרירים. בק"מ ה15 שריר ההמסטרינג האחורי ימני (זה שנתפס לי בעבר) התחיל לאותת על רצון להתפס. ישר התחלתי לרוץ בהרמת רגליים גבוהה תוך כדי שינון- "היום זה לא יקרה" לאחר כ2 ק"מ הוא נרגע. כל הזמן עודדתי את עצמי שצריך להתמיד בקצב הזה רק עד הק"מ ה21 ואז אפשר להאט אך מצד שני פחדתי להאט כדי שהשריר לא יתפס! כך קרה שאת כל 16 הק"מ שהייתי אמור לרוץ ב5:40 רצתי בקצבים 5:34-5:38 – פשוט התפוצצתי בריצה הזאת!
כ500 מ' לפני סיום קטע הטמפו ראיתי אנשים עומדים בצד וזיהיתי שאלו אלן, איילת ועד 2 רצים שנוסעים גם הם לאמסטרדם. אמרתי להם שלום והמשכתי מפני שלא רציתי להפסיק בשלב הזה. אלן ואיילת התצטרפו אלי ונפגשנו שלושתנו בבירזיה בק"מ ה21.
רצנו ביחד לכוון הדר יוסף בקצב יחסית קל אבל אז הכאבים קצת התגברו והאטתי קצת. אלן ואיילת התקדמו לפניי. לאחר כק"מ הם פנו לכוון השירותים ועברתי אותם. באותו רגע אמרתי לעצמי שזאת ההזדמנות היחידה שתהיה לי לסיים ריצה לפניהם 🙂 ולכן רצתי דיי מהר בשלב מסוים אפילו שמתי לב שאני בקצב 5:40!. הגעתי להדר יוסף כ5 דקות לפניהם ושמחתי מאד על כך 🙂 אבל בעיקר הייתי מאושר שהייתה ריצה טובה, שהכאבים לא חזרו על עצמם ומה שכואב ניתן לטיפול היום בערב אצל רם.
בקיצור המרתון עדיין בתמונה! יש!
שיהיה לכולם יום טוב- ניפגש אחרי הריצה המסכמת בשבת.