היום 32 ק"מ! הריצה הארוכה ביותר שלי עד היום!
התחלתי לרוץ בשעה 4:00 באצטדיון הדר יוסף רצתי לכוון אסותא / רמת החייל שם הסתובבתי חזרה רצתי לכוון גני יהושוע עשיתי סיבוב בגבעת המופעים המשכתי לנמל תל אביב עברתי אותו צפונה עד קצת אחרי תל ברוך וכל הדרך חזרה. בתחילת הריצה המסלול היה חשוך ולכן רצתי לאט ואני מאד שמח על כך זה עזר לי לשמור כוחות להמשך. אני חייב להגיד שהריצה בגני יהושוע דרך העצים היתה טיפה מפחידה וכל גזע עץ קצת כהה מיד החושים נדרכו מצד שני היה שקט מרגיע.
מכוון שידעתי שזאת תהיה ריצה ארוכה ושארוץ אותה לבד לקחתי נגן מוזיקה עליו שמתי שירים שאני אוהב ולא רק שירים מקפיצים. השעה המוקדמת וזה שהייתי לבד במסלול אפשרו לי לזייף בקול ללא חשש וזאת הייתה תחושה משחררת וכייפית. התחושה נמשכה גם בשאר הריצה אפילו שכבר עלה האור ורצתי ליד רצים אחרים נתתי לעצמי מידי פעם לשיר קצת בקול ובשירים ממש טובים אפילו התאמתי את קצב הריצה לקצב של השיר. אני בטוח שמהצד נראתי קצת מצחיק אבל לא היה אכפת לי.
אני חייב להגיד מילה על ההשקייה וסימוני השבילים בגני יהושוע- ראשית יש מסלולים מסומנים להולכי רגל / רצים ולרוכבי אופניים רק שלפעמים נראה שסימנו אותם שני אנשים שונים ואולי אפילו בימים שונים מפני שיש קטעים שהסימונים מתחלפים במיקום. פתאום משביל ריצה זה הופך לשביל אופניים. זה יכול להיות קצת בעייתי. דבר נוסף שמתי לב שבמקרים רבים הממטרות מכוונות לשביל במקום לדשא וזה בזבוז מים וגם מסוכן לרצים (זה קורה גם בפארק הלאומי ברמת גן).
במשך לנושא הקודם אני חייב להגיד שלמרות שיש בישראל רצים רבים אין תרבות ריצה. למה אני מתכוון? ראשית מקובל לרוץ בצד ימין כך שמי שהולך רץ בצד אחד ומי שחוזר בצד הנגדי ולא מתנגשים. בישראל כל אחד רץ באיזה צד שבא לו. הרבה פעמים אני צריך לזוז מהנתיב בגלל איזה שמוק שבא לו לרוץ בצד שמאל. אותו כנ"ל לגבי שמירה על המסלולים של האופניים והרצים. זה קצת יותר מסודר אבל עדיין מתערבבים גם היכן שאין סיבה. בנוסף קצת תרבות ונימוסים אלמנטרים אם אתה פוגש רץ אחר ושניכם לבד על המסלול ב4 בבוקר למה לא להגיד בוקר טוב?
משהו שהעלה חיוך על פניי בזמן הריצה: היה קטע שבו חלפה על פניי רצה עם "חזון" מכובד שקיפץ בזמן שרצה וחשבתי כמה זה לא נוח ומזל שלגברים זה לא קורה שני רצים אחריה מופע גבר יחסית מבוגר(לא שמן) ללא חולצה וגם החזה שלו קפץ! אז כנראה שזה לא רק נחלתן של נשים…
חזרה לריצה. עד הק"מ ה 26 בערך עוד פיזמתי ונהנתי מכל רגע בריצה. אז התחיל להיות יותר חם והגוף התחיל להתעייף וגם מבחינה מנטלית נזכרתי שצריך להקיף שוב את גבעת המופעים ולא לרוץ ישר לכוון הדר יוסף. אז גם הגיע רגע של משבר ומלחמה עם עצמי. לפי התוכנית הייתי אמור לשתות ולקחת סוכריות אנרגיה בק"מ ה28 אבל הגוף ביקש מים ואנרגיה. אני באופיי מאד אוהב להצמד לתוכניות ולא רציתי לסטות מהתוכנית. קול אחד בראש אמר הגוף רוצה אז קדימה תתגמש. קול אחר אמר אל תשבר כדי שכך יהיה לך אנרגיה ל4 ק"מ האחרונים. לבסוף התפשרנו. שתיתי מים בק"מ ה27 ואת האנרגיה בק"מ ה28 🙂 בקשר לסוכריות האנרגיה בעבר כתבתי שאני לא בטוח אם הן עוזרות באמת או שרק פסיכולוגית. מהסתכלות על הריצה האחרונה בכל פעם שלקחתי סוכריות הק"מ שלאחר מכן היה מהיר יותר.
מהק"מ ה28 ספרתי כל 500 מ' ואמרתי לעצמי עוד 3.5 ק"מ עוד3, 2.5, 2, 1.5, 1, 0.5… את הק"מ האחרון עשיתי דיי מהר והייתי צריך להרגיע את עצמי כדי לסיים בקצב שנקבע מראש!
סה"כ היתה ריצה כייפית (בעיקר בזכות המוזיקה), עמדתי במשימה של המרחק וגם של הקצב ולא גמרתי את הריצה גמור לחלוטין!
עכשיו אפשר להתפנות לזמן איכות בצפון עם המשפחה! שיהיה סוף שבוע נעים לכולם!