היום שוב שברתי שיאים!

בהתאם לתוכנית האימונים היום רצתי 30 ק"מ! יצאנו מנמל ת"א צפונה לכוון תל ברוך והגענו עד צומת גלילות- הכי צפונה שהגעתי בריצות מהנמל! משם חזרנו חזרה לנמל ורצנו לכיוון יפו מכוון שהיינו אמורים לאסוף זוג חברי הקייטנה שחגגו יום נישואין וישנו במלון דיוויד אינטרקונטיננטל. הם היו אמורים להצטרף אלינו בדרך חזרה לנמל.

התחלתי את הריצה עם זוג רצים מאד חזקים שרצים בקצבים מהירים משלי. הם אמרו שירוצו לאט אבל כנראה שהלאט שלהם היה דיי מהיר בשבילי ולאחר כ4 ק"מ אמרתי להם שאני מאט מכוון שיש לי ריצה ארוכה ולא רוצה להשאר ללא אנרגיה בסוף. ידעתי שהמאמן שלי לא ממש ישמח על הקצב שרצתי בו שהיה פחות מ6 דקות לק"מ! מאותו רגע חשבתי שהאטתי (מסתבר אחר כך שלא כל כך- עדיין נשארתי מתחת ל6 דקות לק"מ).

רצתי דרומה שלפתע באזור כיכר אתרים הבטן החלה לשדר שצריכה ישיבה… בהתחלה חשבתי אמשיך לרוץ והגוף שמפריש אדרלנין בריצה ידכא את הסיפור. הבטן לא הפסיקה ולכן נאלצתי לעצור למספר דקות. מזל שיש שירותים ציבוריים שמתחוזקים טוב בטיילת ת"א. כמובן שחברי הקבוצה התקדמו בינתיים ושוב נשארתי לבד 🙁

הפעם בשונה מהריצה הקודמת היה לי פחות קשה מבחינה פיזית וגם מנטלית. רצתי בכייף לפתע באזור הדולפינריום אני מזהה את צמד החוגגים רצים צפונה. קראתי להם ואמרתי להם שאני דיי בטוח שרוב הקבוצה בדרך דרומה ליפו. הם הצטרפו אליי ואמרו שרצו להפתיע את הקבוצה. מזל שתפסתי אותם 🙂

רצנו ביחד עד נמל יפו שם הם החליטו לחזור לכוון נמל ת"א. בשלב זה הייתי כבר אחרי 20 ק"מ והיה לי עוד ק"מ 1 לרוץ כדי להסתובב ולחזור לנמל ת"א. רצתי בשטח שמעולם לא הגעתי אליו. היו שם מדשאות יפות ומתקני שעשועים לילדים ונראה מאד מטופח. היה דיי בסדר עד שפתאום התחיל לכאוב לי באזור הדורבן בעקב שמאל. מאותו רגע זה היה אחד הק"מ הכי ארוכים שרצתי. הגעתי למקום שממנו לא ראיתי המשך לטיילת על החוף. היה המשך בכביש שמוביל לעלייה דיי תלולה. "אין סיכוי שאני עולה את העלייה זאת" אמרתי לעצמי. למזלי בדיוק אז הגעתי ל21 ק"מ ופניתי חזרה לנמל.

סה"כ חוץ מהכאב בעקב הגוף היה דיי בסדר אז החלטתי לעשות מה שתמיד אני עושה בריצות ארוכות לקחת את זה ק"מ אחד בכל פעם, להקפיד על סוכריות האנרגיה והשתייה ולרוץ בטכניקה נכונה. כך התקדמתי לאט לאט. הפעם הקפדתי לא לנסות "לרמות" את עצמי  ולספור את המרחק במדיוק. ברגע שהגעתי לתחילת הדק בנמל שממנו היו לי עוד כ3 ק"מ ידעתי שאעשה זאת.

הדורבן דיי כאב אבל השמחה ותחושת ההשג היו גדולות מאד! סה"כ היה לא קל אבל לא קשה כמו בפעם הקודמת שזה מראה על התקדמות גם גופנית וגם מנטלית שהיא לא פחות חשובה!

אני מאד מעריך אנשים שרצים ו /או רצו מרתון זה מרחק רציני ביותר וצריך לתת לו כבוד.

יאללה אני הולך להתרסק- שבת שלום לכולם!