היום קמתי בבוקר ראיתי שיש יום יפה אחרי ארבעה ימי גשם ואמרתי אני הולך עכשיו לרוץ ואז אשתי מודיעה לי שאנחנו מעירים את הילדים ונוסעים לראות שלג! אמרתי לה שנצא עוד שעה אחרי שאחזור מהריצה ואשתי הודיעה לי שיוצאים עוד חצי שעה אחרת כל עם ישראל ואשתו יהיו אתנו בשלג ובפקקים. כמובן שנכנעתי וכארבעים דקות מאוחר יותר מצאתי את עצמי בדרך לצפון הארץ עם כל המשפחה.

בתחילה עצרנו בעוספייה שם היו כ20 ס"מ שלג- בנינו בובונת שלג ועשינו מלחמות כדורי שלג ואז אמרתי יאללה חוזרים כשבלב אני עוד מקווה שיהיה יפה ואוכל לרוץ ואז אשתי אמרה: "אולי ניסע לכוון צפת אם כבר הגענו עד כאן?" ניסיתי לעשות קולות של התנגדות אבל כמובן שנסענו להר מירון שם היה הרבה יותר שלג והרבה יותר נחמד.

אז תשאלו מה עובד? הרעיון של הבלוג עובד! בגלל המחויבות שלי לקוראים שעדיין לא קיימים (הבלוג אפילו עוד לא באינטרנט) אני מוצא את עצמי יוצא לרוץ אחרי 5 שעות נהיגה וארוחת חומוס בשר+ סלטים + פיתה כשעננים אפורים ענקיים מתקדמים לעבר רמת אפעל.

עוד בחימום הרגשתי שאני עוד שנייה מקיא. לקחתי אוויר אמרתי לעצמי אתה חייב! התחלתי לרוץ לאט אבל בטוח. כמובן שמיד הופיעו כאבי הרגליים (כנראה מהנעליים ותנוחת הנהיגה) אז נזכרתי במה שהרופא אמר- רוץ על משטחים רכים. ניסיתי לרוץ ככל שניתן על הדשא בפארק הלאומי אך אז גיליתי את הפתגם הסיני העתיק "מי שרץ על דשא רטוב סופו שגם הגרביים שלו יירטבו".

בנוסף מצאתי את עצמי נלחם בשד הרע שאומר לי: "בוא נחזור, תקצר, תרוץ מחר…" מיד נזכרתי בכם קוראיי הנאמנים (והלא קיימים) שינסתי מותניים ואפילו הוספתי חצי ק"מ לריצה כשכל הזמן אני חולם על דלי הקרח שבו אטבול את רגליי בסיום הריצה. לסיכום רצתי 8.5 ק"מ בקצב של 6 דקות לק"מ. קצת איטי אבל בהתחשב בנסיבות אני מרוצה.

נתראה בריצה הבאה!