חצי המרתון מתקרב בצעדי ענק ועדיין לא החלטתי האם להרשם או לא.  כבר רצתי 15 ק"מ אבל עדיין חסרים 6 ק"מ לחצי מרתון שזה יותר משליש ממה שרצתי עד היום. כל היום חושב ומתלבט לגביי זה. כנראה שארשם ברגע האחרון.

מחליט לרוץ היום 17 ק"מ ואחרי הריצה הזאת להחליט.  קבעתי עם חברי גיל לצאת לרוץ בצהריים (גם הוא רץ למרחקים וכבר רץ את מרתון ת"א) . קצת גשום אבל לא נורא. גיל ובחור נוסף בשם אלון אוספים אותי ב14:00 ואנחנו נוסעים לאיצטדיון הדר יוסף.

מתחילים לרוץ . אני מודיע להם שאני כנראה ארוץ רק 18 ק"מ כי לא בטוח שאחזיק מעמד 20 ק"מ כמו שהם תכננו לרוץ. קצת מטפטף שוקלים האם להפסיק ומחליטים שאם כבר התלבשנו ויצאנו מהבית ביום שישי בצהריים נמשיך עוד קצת ונראה איך מתפתחת הריצה.  הגשם מפסיק והריצה נעשית יותר נוחה. אני כל הזמן חושש שלא אעמוד במרחק וחושב מתי אני חותך אבל בינתיים ממשיך. אין גשם אבל יש רוח צד ופנים שמציקה וקצת מאטה.

מגיעים  לרידינג ומתלבטים האם לפנות צפונה לתל ברוך או דרומה ליפו. מכוון שדרומה מאפשר לרוץ מרחק גדול יותר פונים דרומה לאורך נמל וטיילת תל אביב. איזה גלים היו בים! חבל שאי אפשר לצלם. והרוחות חבל על הזמן אתה רץ ומרגיש שעומד במקום. עברנו ליד בריכת גורדון וראינו אנשים שוחים! זה נתן לנו מוטיבציה (אם הם יכולים גם אנחנו…).

מתקרבים לאזור ה9 ק"מ ואני בתוכי מתבשל לחזור עכשיו? להמשיך?  ומחליט להמשיך עד שלא אוכל לרוץ והכי גרוע אלך קצת ברגל לקראת הסוף. נזכר שבעבר לא ויתרתי בזמן ונפצעתי בגיד אכילס בדיוק במסלול הזה…מבטיח לעצמי שהפעם אוותר על האגו ואפרוש ברגע שלא אוכל או ארגיש שאני עומד להפצע.

בנקודת ה10 ק"מ אנחנו מסתובבים חזרה ואז השמש יוצאת ויש גם רוח יחסית גבית שתורמת למאמץ המלחמתי. מתחיל להיות לי חם. לוקח סוכריית אנרגיה ומקווה שבאמת תורמת וזה לא רק פעלול פרסומי. סה"כ מרגיש בסדר חוץ מזה שחם לרגע אחד ואז יש קצת רוח וקר ואני מפחד שאולי לא אפצע אבל כן אצטנן.

עוברים את ה15 ק"מ זה המרחק הכי רחוק שרצתי מאז הפציעה! לוקח עוד סוכריית אנרגיה ומתפלל לאלוהי הספורט שאחזיק מעמד. מבטיח לעצמי שוב שאם לא אוכל מהק"מ ה17 אני הולך. הרגליים מתחילות להשמיע קולות של כואב לנו קצת. דווקא רגל ימין היא היותר בעייתית (הדורבן היה בשמאל). מתמקד בלרוץ בטכניקה יותר נכונה ומקפיד על ריצה על כריות כף הרגל. הכאבים נרגעים.

מגיעים לק"מ ה17 עוצרים לשתות משהו ואז גיל מודיע שנתפס לו שריר במפשעה. אני שוקל האם גם לעצור או להמשיך. גיל אומר לנו להמשיך ואני מרגיש סה"כ בסדר אז ממשיך עם אלון. כל ק"מ שעובר יותר קשה והרגליים מרגישות תפוסות (אך לא כאב של פציעה) בק"מ ה19 אלון לוחץ קדימה אני לא מסוגל להגביר וממשיך בקצב שלי. מסיימים 20 ק"מ! אמנם הקצב איטי 6.14 דקות לק"מ אך בהתחשב ברוחות והעצירות אני מרוצה!

לצערי לא עשיתי מתיחות כמו שצריך כי נסענו לאסוף את גיל שעצר. אבל המקלחת הקפואה עזרה לשרירים הדואבים.
אני מרגיש סיפוק עצום ונראה לי שאני מוכן להרשם לחצי המרתון!  אני גמור מעייפות אז שבת שלום ונתראה בקרוב!