היום הגדול הגיע!
להפתעתי ישנתי טוב כמה שעות אבל כמובן שהתעוררתי לפני הזמן. התקלחתי במים חמים כדי להרפות את השרירים, מרחתי משחה לחימום השרירים במקומות המועדים לפורענות ולבשתי את בגדי הריצה. בסוף החלטתי להקשיב לאלעד וללבוש קצר + גרביים ושרוולונים. לבשתי עליונית אותה אזרוק בתחילת הריצה ומכנסים ארוכים שאותם אוריד לפני שאמסור את התיק לשמירת החפצים.
אכלתי פרוסות ריבה, שתיתי תה. הכנסתי בננה לתיק כדי לאכול בדרך לאצטדיון.
בשעה 7:15 נפגשתי עם איילת ובעלה בתחנה של החשמלית (טראם) שבוששה להגיע בגלל כמות האנשים. באצטדיון נפגשנו עם שאר החבורה, הצטלמנו (שוב), התארגנו, מסרנו את התיקים לשמירת החפצים, פיפי אחרון ונכנסנו לאצטדיון.
בגלל שנרשמתי מזמן לפי זמן של יותר מ4 שעות אני לא בזינוק ביחד עם שאר החבורה. על מהמספרים שלנו היו צבעים שונים. החלטנו שאנסה להתפלח (כמו ישראלי טוב) לזינוק שלהם. ניסיתי להתפלח ע"י הסתרת המספר עם העליונית וכמובן שהסדרן ההולנדי התעקש לראות את הצבע ולא אפשר לי להכנס. אזורי הזינוק השונים מופרדים ע"י גדר ברזל נמוכה אבל לא רציתי לקפוץ שהתנועה הפתאומית לא תמשוך את תשומת הלב של הסדרנים. לבסוף אחד החברים (ישי) הציע שהוא יתן לי את מהמספר שלו ואני אשתמש בו להכנס למתחם שלהם וכך היה.
לאחר האיחוד המרגש התפנתי להתרגש מהמראה באצטדיון שהיה דיי מלא באנשים שהריעו. רובם ככולם מלווים של הרצים. הייתה אווירה טובה, מוזיקה קצבית. מזג האוויר נראה בסדר- קצת סגרירי. היו עוד כ15 דקות לזינוק. צילמתי קצת וקבעתי עם שרית שנרוץ ביחד. החלטנו על איזה קצבים נרוץ לפי המרחקים השונים. היה כייף לדעת שארוץ עם מישהו ואפילו מישהי טובה ומנוסה!
מועד הזינוק התקרב. התחילו להציג את הרצים הקנייתים וחשמל מילא את האוויר-איזה קלישאה :). הקהל ואנחנו מריעים המוזיקה מתגברת ואנחנו מתחילים להתלהב ורוקדים במקום. ואז הגיע הרגע- הזינוק! אלפי פריטי לבוש מתעופפים באוויר נגני המוזיקה מופעלים, שעונים נכנסים לכוננות ו… התחיל לרדת גשם!
אני ושרית פותחים על קצב ממוצע 5:35 למרות שקבענו להתחיל ב5:45. לאחר מספר מטרים מחליטים להאט אבל השעון לא מראה שינוי. עושים חצי סיבוב באצטדיון ויוצאים לרחוב. ממש מחוץ לאצטדיון יש שער שעליו כתוב 500 מ' אני צוחק מה הקטע? (תזכרו את זה בסוף הפוסט). אנחנו רצים תוך כדי שירה, ריקוד, מצב רוח מרומם. כל הזמן אומרים אחד לשניה- צריך להאט וכמובן לא עושים זאת. כל הזמן השעון מראה קצב ממוצע 5:36.
אני חושש שכל שניה שאני רץ מהר יותר מהקצב המתוכנן תתנקם בי בהמשך ומנסה להאט. הראש אומר האט אבל הרגליים לא נשמעות…בק"מ ה13 אמרתי לשרית שיותר קשה לי ממה שחשבתי. אנחנו עוצרים לשתות בנקודת המים (המים בכוסות וקשה לשתות מהם תוך כדי ריצה). אני מקווה שזה יעזור להאט את הקצב שלנו אבל השעון בשלו- בשלב מסויים חשבתי שהוא מקולקל.
הגענו לק"מ ה14 יוצאים מהעיר ורצים לאורך הנהר באזור כפרי ובו תחנות רוח ציוריות, חוות, בתים מדהימים כולל אחד שלידו היה חדר כושר שקוף מזכוכית! לכל אורך הדרך אנשים מריעים (בגשם- כן). 3 רצים מהחבורה שלנו שנחשבים סוג של תת קבוצה בתוכנו קוראים לנו מאחור ולאחר כמה דקות עוקפים אותנו במהירות. כאב להם לראות שאנחנו עוברים אותם אני חושב לעצמי. בסביבות הק"מ ה19 אני אומר לשרית שאני חייב להשתין ופורש הצידה. שכחתי להגיד לה שתרוץ בצד ימין כדי שאוכל לפגוש אותה בהמשך. מאותו רגע איבדתי אותה 🙁 ראיתי אותה לרגע חטוף בק"מ ה22 אבל לא הצלחתי להשיג אותה.
מתחיל להיות קר ויש טיפה רוח. אני מעלה שוב את השרוולונים בידיים שהפשלתי מוקדם יותר ושמח מאד שהחלטתי להשתמש בהם. מתחיל להרגיש קצת מתח ברגל ימין הבעייתית ומקווה שלא תתפס כמו באימונים. כדי לעודד את רוחי אני מגביר את המוזיקה ושר בקולי קולות. האנשים שמסביבי מסתכלים עליי חלקם מחייכים וחלקם מזעיפים פנים… מידי פעם אני פולט שאגה שמעירה את המעודדים וקוצרת תשואות. לוקח כדור מלח נוסף כדי לשחרר את השרירים (בשלב זה לקחתי 2 מתוך 5 כדורים). בק"מ ה25 חוזרים לעיר באזור התעשיה שאמור להיות משעמם אבל גם פה היו אנשים והכבישים היו רחבים ואפשרו לרוץ בנוחות ופחות בצפיפות.
מגיעים לק"מ ה30 אני שם לב שלפי השעון אני בקצב טוב אבל מבחינת זמן שעבר מתחילת המרוץ ומרחק אני בקצב פחות טוב ואולי אפילו בקצב של יותר מ4 שעות. מזכיר לעצמי שלפי התוכנית אם אני מרגיש בסדר בק"מ ה32 אני אמור להגביר טיפה. על הנייר אני בסדר אבל הרגליים מתחילות לשדר קולות של קצת קשה לנו ורוצות להתפס. אני נזכר באימוני האינטרוולים האחרונים ואומר לא עכשיו אתן לא נתפסות. קצת מתבאס שכדורי המלח לא משפיעים. מקלל שאולי הייתי צריך לרוץ עם ארוך אבל ממשיך.
אני מחליט שבק"מ ה32 אני לוקח מלח+ סוכריות אנרגיה+מים (כל הארסנל) כדי שאוכל להגביר. במרוץ הזה היתה לי בעיה של תזמון לקיחת סוכריות האנרגיה ושתיית המים כי באימונים תרגלתי לעשות זאת כל 7 ק"מ ובמרוץ העמדות רענון היו כל 5 ק"מ זה יצר חוסר סנכרון ואילץ אותי לעשות כל מיני קומבינות של לקיחת חצי מנה כל 5 ועוד חצי כעבור 2 ק"מ.
מתקרבים לק"מ ה32 ופתאום כאב חד וכואב בשריר הירך האחורי ברגל שמאל! כאב שמונע ממני לרוץ!!! לעזאזל אני חושב לא יכול להיות! דווקא הרגל שתמיד הייתה בסדר? אין מצב שאני מפסיק את המרוץ הזה אחרי כל מה שעברתי! תוך כדי צליעה אני חולף על פני איש מצוות התמיכה המנטלית שאומר לי "תמשיך לרוץ" אני שומע בקולו ולהפתעתי אני חוזר לרוץ ואפילו בקצב ממוצע 5:35 מה שאומר שבעצם אני רץ הרבה יותר מהר כי בזמן שצלעתי השעון המשיך לעבוד !!! באותו רגע ידעתי אני מסיים את הריצה הזאת ויהי מה!
מגיע לק"מ ה32 לוקח את כל מה שיש כולל חצי בננה בתחנת הרענון וקובע את הק"מ ה37 כנקודת ציון הדרך הבאה. היו אלה 5 ק"מ לא קלים עם שרירים קצת תפוסים וגשם שלא הפסיק לרדת מתחילת הריצה אבל אנחנו שוב בתוך העיר ואני יודע שרצתי כבר את המרחק הזה באימונים. השעון עדיין מראה קצב 5:36 אבל החישובים עדיין על גבול ה4 שעות אז אני מנחם את עצמי שאם לא אעמוד ביעד הזה זה לא נורא כי זה מרתון ראשון ובתנאים לא קלים. ממשיך להתקדם מק"מ לק"מ כמו באימונים.
לאורך כל הדרך אני חולף על אנשים שנושרים או עוברים להליכה. זה מראה קשה שיכול לפגוע מורלית. אני מנסה להתעלם וחוזר לשיר ולרקוד בייחוד כשאני רואה מצלמה.
הק"מ ה37 מגיע. לוקח שוב סוכריות אנרגיה, מים, מלח ומחליט שבגלל שכבר לקחתי 2 מנות של סוכריות מעבר למתוכנן ויוצאים לי גרפסים בטעם סוכריות אני לא לוקח יותר כדי לא להכביד על הבטן. מקבל בוסט של אנרגיה וממשיך. עובר את הק"מ ה38 בחיוך כי זה המרחק הארוך ביותר שרצתי עד היום. עובר את הק"מ 39 ומגיע לק"מ ה40 בתוך הפארק ויודע שאין מה שיעצור אותי עכשיו. אפילו על רגל אחת אני מסיים את המרוץ הזה! באותו רגע דמעות עולות בעיניי כשאני חושב על קו הגמר ואיך אני מודיע לאשתי שסיימתי!
מגיע לק"מ ה41 רואה שבשעון יש עוד 10 דקות ל4 שעות ויודע בוודאות שאני רץ ק"מ וקצת בפחות מזה וחיוך ענק נמרח לי על הפנים 🙂 ממשיך לרוץ ולא רואה את האצטדיון. טיפה נלחץ איפה הסוף למה לא מגיע?? אז רואה את השער של ה500 מ' שצחקתי עליו בהתחלה ומבין את יעודו האמיתי. מחליט לשים ספרינט עד לסיום. מתחיל לרוץ במהירות עוקף רצים המומים פונה בחדות ימינה לכוון האצטדיון ומזהה מולי שער באמצע הדשא ושועט לעברו. אני זוכר שאנחנו אמורים לעשות עוד חצי הקפה באצטדיון אבל אומר אולי שינו… פתאום אני נתקל בשרשרת של סדרנים שצועקים עליי ומסמנים לי לרוץ ימינה. רואה שיש עוד כ200 מ' שצריך לרוץ בחצי עיגול. מאבד קצת רוח מהמפרשים אבל עדיין רץ מהר. מגיע לישורת האחרונה ומחליט לעשות תמונה יפה לסיום ועושה תנועת ידיים כמו של סופרמן וחוצה את קו הסיום!
יש!!!!!!!!! עשיתי זאת !! סיימתי מרתון!!! כמה דמעות שוב מופיעות בקצה העין.
כל האצטדיון מריע. אני גמור ורועד מקור הולך לקחת את המדליה ושמיכה טרמית שמתגלה כשמיכה מניילון. מנסה להזכר היכן קבענו להפגש בסיום בתוך האצטדיון כי ברגע שיוצאים אי אפשר לחזור. לא מצליח להזכר (בדיעבד מסתבר שלא קבענו). נרגע קצת. מצלם את עצמי. פותח את הטלפון ומגלה 300 הודעות ווטסאפ! מסתבר שכל הקייטנה עקבה אחרינו ודיווחה בחי על ההתקדמות שלנו- איזה מרגש!
רוצה להודיע לאשה ולמאמן ועוד לפני שאני מספיק אני מקבל מהם הודעות כל הכבוד. אני אפילו לא יודע מה התוצאה שלי! שואל את אלעד והוא מודיע לי 3:58:47! מדהים!! איזו דרך עשיתי ב10 חודשים! אני חושב שאני יכול להיות גא בעצמי.
נפגש עם החברים מחוץ לאצטדיון. ניגשים לקחת את הבגדים להחלפה, חורטים על המדליות וחזרה למלון. מתסכל על 3 גרמי המדרגות שעליי לעלות מקלל ועולה. עומד במקלחת כחצי שעה עד שנזכר שצריך גם להסתבן. נח קצת עובר על כל ההודעות ווטסאפ, פייסבוק, כמובן שיחות עם האשה והילדים שיותר נרגשים ממני.
בערב אנחנו נפגשים במסעדת בשר כדי לרדת על סטייקים. כולנו עם המדליות עלינו. הגענו למסעדה והמתנו בצד שיסדרו לנו שולחן. היתה שם משפחה מאנגליה. האמא כבת 60 נגשה אלינו ושאלה אותנו שאלות וגם הציגה בפנינו את ביתה בת ה20 שגם היא חובבת ריצה. לפתע שאלה אם יכולה להזמין לנו בקבוק יין לשולחן. כמובן ששיחקנו אותה כאילו לא צריך ותודה אבל לא סרבנו 🙂
לאחר הארוחה הלכנו לשתות בירה ומשם למלון להתאושש. איזה יום!